שיטת המטאטא להעלאת האושר

לפני ההתחלה- בהמלצתו של אחד הקוראים - אסף - הוספתי לרשימת הספרים המומלצים את "The Happiness Hypothesis" אסף הוא שותף נאמן להתענינותי בתחום. לבד מתכונות אנושיות יפות ואחרות שבהן הוא ניחן, הוא גם בעל השכלה בפסיכולוגיה ומשלים את החוסר שלי בנושא. בספר הסתכלות שונה על נושא האושר וחיבור בין המדע הנוכחי לבין והחכמה העתיקה. גם אסף וגם אני מאוד אהבנו את הספר. בגילוי נאות אציין שאסף הוא גם הבן שלי.

רקע
יש לי בית עם גינה וכלבה עם שיער. הספרות המדעית מכירה בכך שאלו משתנים בולטים המשפיעים על ניקיון הבית. תוסיפו לזה את רצפות הקרמיקה ותוכלו לשער את המצב. כל הזמן צריכים לנקות, וגם אז התוצאות מוגבלות. במחקר בינתחומי מתחבטים היסטוריונים בכירים בשאלה: איפה התחבא כל הלכלוך ברצפות האבן הישנות? ועמיתיהם הפיסיקאים בקושיה: מדוע נמשך הלכלוך לקרמיקות?. יש תיאוריה הגורסת שהצבע הוא המפתח, אם בוחרים צבע קרמיקה מתאים - כלומר מין בליל מעורבב ולא מוגדר שמבלבל את הלכלוך - זה עוזר. אני עוד לא ראיתי את הצבע הזה. אבל אני חושב שהכיוון נכון. המודל הוא תעשיית הטקסטיל. בימים עברו כל אימת שהתרפטו מכנסי נסעתי עם הורי לשמוליק בהרצלייה וקנינו זוג חדש. היום את הג'ינס קונים עם חורים. זה פטנט מצוין, הם אף פעם מתרפטים. לך תבדיל בין חור חדש לחור ישן. מסתבר שהעניין המוזר הזה הוא להיט עסקי. לכן אני חושב שזו תהיה השקעה סולידית לחלוטין לייצר קרמיקה שהלכלוך כבר עליה. כרגע אין קרמיקה כזו ולי יש בעיה.

הצגת הבעיה
בית, גינה, כלבה, קרמיקות כל אלו נכללים בקטגוריה של "נסיבות החיים" שהזכרנו בטורים הקודמים. אלו להזכירכם אחראיים על 10% בלבד מאושרנו. נסיבות החיים מאופיינות בכך שלא ניתן לשנות אותם בקלות. אפשר אומנם לספר את הכלבה ולהשקיע בגנן, אבל להחליף שוב קרמיקות?!. ולכן הטקטיקה הממוצעת הנכונה זה לקבל אותן, את נסיבות החיים ואיתן את הקרמיקות. אני כידוע לכם מובטל מעבודה סדירה בימים אלו ולמרות הכתיבה בבלוג עדיין נותר לי זמן לגוון את עיסוקי המסורתיים. עיסוק מעניין שלקחתי על עצמי הוא ניקיון הבית. ניגשתי למלאכה עם רצון נחוש והתלהבות ללא מידה, אלו תנאים הכרחיים לעניין אבל מסתבר שלגמרי לא מספיקים. מהר מאוד הבנתי שאני ואשתי חלוקים על שיטות העבודה. הסגנון שלי משכבר הימים הוא להתחיל בשאיבת אבק ואחר לעבור לשטיפת הרצפה. אשתי גורסת בתוקף שההליך היעיל הוא לטאטא בטרם השטיפה. כאמור בנסיבות החיים שלנו, קל מאוד אפילו למאותגר לכלוך כמוני לזהות אבק בבית בכל רגע נתון, כלומר גם בשיטה האחת וגם ברעותה. נוצר, עם כך, מצב בו לא מספיק שהניקוי יהיה יעיל, חשוב לא פחות שכולם יהיו משוכנעים שהושקעה מלוא התשומה האפשרית. במילים אחרת, הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות.

ניתוח הבעיה
לא היה טבעי יותר מאשר לשנות את הטכנולוגיה ולעבור מיידית למטאטא. אבל, לא היה לי קל, העדפה שלי לשואב האבק היא חזקה מאוד ולא השתכנעתי כי המטאטא עדיף (מטעמי זהירות מדעית אודה כי אין ממצאים התומכים דווקא בגישתי). הקמתי פורום חשיבה ושוחחתי עם חברי עופר. הסתבר להפתעתי שהתופעה מוכרת. מסתבר שגם אצלו ובת זוגו הנטייה היא ברורה: נשים למטאטא וגברים לשואב. הממצא המפתיע הוביל אותי להשערה כללית בדבר הקשר בין טכנולוגיות הניקיון למגדר. בדיעבד זה נראה ברור – שימוש בשואב אבק הוא למעשה מסע ציד של חלקיקי הלכלוך ואילו הטאטוא – הוא תהליך של טיפוח הברנשים הללו לכדי ערמה, ואידך זיל גמור. החקירות הללו הרחיבו את אופקי אבל לא סייעו בפתרון הבעיה. מבחינה טכנולוגית ישנן 2 אפשרויות ברורות: מטאטא או שואב אבק. אבל הטכנולוגיה, כדרכה, לא מציגה את המורכבות האנושית הנאותה. מרחב האפשרויות המשמעותי שעמד בפני באותו רגע היה
(1) להחליף את השואב במטאטא ולצאת פרייר
(2) להשתמש בשואב אבק ולהצהיר בריש גלי שטיאטאתי
(3) להמשיך ולשאוב ולהכריז על העניין כמלחמה אידיאולוגית.

האופציה ה- 3 נפסלה כמובן על הסף. אידיאולוגיה במערכת יחסים איננה טקטיקה נבונה בלשון המעטה. אופציית השקר עדיפה באופן בולט על האידיאולוגיה. למשל, אם חבר היה מספר לי שזו הטקטיקה שנקט בה הייתי תומך בו בחום - זה לא שקר באמת, זה רק שקר לבן, למען שלום בית, לא יגלו אותו (אין סיכוי! בודאי שיגלו) וכו' וכו'. הפעם, האופציה הזו לא התנגנה לי טוב. נשאר הפרייר. מצד אחד יש כאב גדול בלהיות פרייר מצד שני זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלי, כך ששקלתי את האופציה ברצינות. אבל פה מדובר במערכת יחסים ומאוד לא בריא להיות פרייר בתוך מערכת יחסים, קל וחומר ביחס לאירוע שקורה מידי שבוע. קשה.

הפתרון
ואז באה ההארה. פירקתי את מרחב הבעיה לשני מימדים בלתי תלויים. המימד ההנדסי: מטאטא, שואב אבק. והמימד הרגשי: פרייר, שקרן, מטומטם (כלומר אידיאולוג). עד כה נראה אותו דבר, אבל מיד קפצה ההרחבה המתבקשת למימד הרגשי: נדיב (נדמה לי ששם העצם נתינה הוא המתאים פה ביותר, אבל ההטיה המתאימה פה "נותן" היא מוזרה) והתגלה במלוא הדרו הפתרון הפשוט והנכון: אני אשתמש במטאטא כי אני רוצה להעניק לבת זוגי.

סוף דבר
אני משתמש במטאטא ומרגיש מצוין. מידי פעם אני משלים (את העבודה) עם שואב האבק על מנת לספק את אינסטינקט הציד שבי. בת זוגי שבעת רצון מהתקדמותי בתחום הניקיון, והארץ שקטה שעות רבות.

מדעי המטאטא
זו חוכמה עתיקה מאוד שנתינה מעניקה לנותן כמו גם למקבל. ההתנסויות אישיות שלנו תומכות (אני מקווה) באמונה זו גם כן. ממצאים מחקריים מהפסיכולוגיה החיובית מלמדים שאכן יש רגליים לטענה. לוברמיסקי ושו"ת http://www.faculty.ucr.edu/~sonja/papers/LSS2005.pdf בקשו מקבוצה של משתתפים לבצע פעילות של נתינה במשך 6 שבועות. הפעילויות יכולות להיות: לעזור לחבר בשיעורי בית, לבקר מכר רחוק, לכתוב מכתב תודה, להקפיץ את האחות לחברה וכו'. כל משתתף על פי נטיותיו ונסיבותיו. מידי שבוע המשתתפים נדרשו לבצע 5 פעילויות כאלו. קבוצה אחת נתבקשה לפזר את הפעילות על פני ימי השבוע. קבוצה שנייה נתבקשה לרכזה ביום אחד בכל שבוע. נמצא שרמת האושר של המשתתפים בניסוי אכן עלתה (ולא עלתה אצל קבוצת הביקורת) אבל באופן מפתיע נמצא שהעלייה התרחשה רק אצל המשתתפים שרכזו את כל פעילויות השבועיות ליום אחד בכל שבוע. במאמר סוקרים ומנתחים המחברים את פעילות הנתינה כמו גם פעילויות יזומות אחרות בצורה מקיפה ומרשימה. לענייננו אצביע על הנקודות שנראות לי מרכזיות.
ראשית. הניסוי הנ"ל מאושש לשמחתנו את הפוטנציאל של הנתינה להעלאת אושר. עם זאת בניסוי אכן אירעה עליה ברמת האושר אבל עדיין נותר לחקור האם ניתן להעלות את האושר לאורך זמן.
שנית מסתבר (כמו בכל מקום שיש אנשים) שהדברים מורכבים. נתינה באופן אחד (ביום המרוכז) הביאה לתוצאות חיוביות ונתינה באופן אחר (במפוזר) לא. אפשר בדיעבד למצוא הסברים לתוצאות הללו, אבל מעבר להסבר זה או אחר ראוי שתופעה זו תשמש אזהרה מפני יישום טכני של השיטות השונות. יש תקווה, אפשר לשפר, אבל אין פתרון קסם וטייס אוטומטי. זה מסע מהנה ומתגמל, אבל כמו במסע- לפעמים טועים, ולפעמים הולכים אחורה כדי למצוא דרך טובה יותר, לפעמים מתבוססים בבוץ וכמובן גם מגיעים לפסגות מקסימות. במסע הזה אתם יכולים וכדאי להיעזר באחרים אבל בלתי אפשרי להצליח בו אם אינכם לוקחים חלק פעיל בו, עם השקעת תשומת לב, למידה מטעויות והתאמתו אליכם.

לקראת מערכת יחסים מאושרת

לפני ההתחלה

התקשיתי השבוע לצרף לינקים לטור. רוב המאמרים שקראתי טמונים אי שם בחללי הספריה האוניברסיטאית ולרובם לא מצאתם הד ברשת. צירפתי 3 ספרים שמכילים להבנתי את התורה על רגל אחת. מרטין זליגמן הוא מייסד התחום של פסיכולוגיה חיובית וספרו authentic Happiness הוא ספר קלאסי שחובה לקרוא אותו. הספר של דינר את דינר (אב ובנו) הוא חדש יחסית (2008) ומקיף ורציני במבחינה מחקרית ולהרגשתי נותן את קדמת המידע בתחום. סוניה לובומירסקי מתמקדת בטכניקות שונות (כמו 3 דברים טובים שקרו היום) שמעלות את רמת האושר. היא חוקרת מובילה בחקר השיטות הללו. כל השלושה הם מדענים ופרופסורים מכובדים. הספרים אינם מאמרים אבל הם כתובים בכובד ראש. הספר של זליגמן הוא הקריא ביותר לטעמי אם כי אולי כי איתו נכנסתי לתחום. למרות העצות שאפשר לקבל מהספרים עדין קשה לי לראות מעבר קל מקריאה לביצוע. בימים הקרובים אעשה מאמץ ללינקים רשתיות פופלריים.

התחלה

להזכירכם בטור האחרון הגעתי לנקודת אושר גבוהה מאוד לאחר שטכנאי הכבלים החליף את שלט הטלוויזיה שלי.

לצערי לא הצלחתי לשחזר שיא דומה השבוע. אפשר למצוא ניחומים במחקר המציין שגם יותר מדי אושר יכול להזיק אבל זה מנחם בערך כמו בתול שקורא על סכנות ההתמכרות למין. נאמנים לאמונותינו שאין רע בלי טוב נשתמש בהיעדרותו של האושר בכדי לרכל עליו ולתהות על קנקנו, מה שיתרום לשיפור יחסיכם איתו. כמו בכל מערכת יחסים, לא כל האמירות מתאימות לכולם. למשל, אנחנו מכירים היטב את הטיפוסים הנאלחים שרק מזיזים את קצה הזרת והאושר מתרפק עליהם כאילו הוענק לו עולם ומלואו. ברי המזל הללו אינם מענייננו ואם להודות על האמת אנחנו עוד פחות מעניינים אותם. שלא כדוגמת היופי שאפשר להתנחם ב: "חכה חכה זה עובר.." באושר הגנטיקה ככל הידוע יציבה מאוד לאורך זמן והנאלחים מצליחים להינות לאורך שנים רבות. אנחנו- רגישים, מבינים ובעלי חוש הומור- נצטרך להתאמץ יותר בעבור הנאה זו.

יציב עד כדי קמצנות
היזכרו ברגעי אושר רב שחוויתם. התחושה טובה עד כדי חשד שמשהו לא סביר. עד שלא ימצא ליקוי לא תרגישו טוב. האושר מתקשה לעזוב את משכנו הקבוע. משעלה למעלה הוא מעוניין לחזור למקומו הרגיל מהר ככל האפשר. אנחנו חווים את זה רבות. זה קורה אחרי שרכשנו את המכונית החדשה עם הצבע המטאלי המדהים, את מסך הפלזמה הלא יאמן. זה קורה אחרי התרגשות של יום הולדת, ואחרי קנית בגדים מרגשת בקניון. זה קורה גם אחרי מאורעות נשגבים בהרבה כמו הגאווה אחרי הישג של ילדנו או הסיפוק אחרי הצלחה במקום העבודה. גם מאורעות דרמטיים ומכוננים לכאורה כמו זכייה גדולה בלוטו לא עומדים לו לעקשנותו של האושר. במחקר קלסי בחנו ב- 1978 את אושרם של זוכי לוטו באילינוי
כולנו מכירים את האגדות נוסח אחים הגרים של זוכים בפרס הגדול שאיבדו לאחר זמן את כל הונם ורכושם וזאת לא לפני שנישואיהם התפרקו וחבריהם עזבו אותם וכו וכו. אני בספק אם הסיפורים הללו משכנעים אתכם לוותר על הזכייה הצפויה, ובאמת הזוכים – כנראה אנשים בריאים בנפשם- מצליחים להתמודד יפה עם האוצר שנפל עליהם. הם בהחלט זיהו את הזכייה כאירוע משמח מאוד. עם זאת לאחר התרגשות הזכייה, תוך חודשים ספורים רמת האושר שלהם חזרה לרמתה הקודמת.
בואו נבחן אירוע מכונן מסוג אחר לגמרי- נישואין. נכון, נכון, אני שומע באוזני את רחשי ההשתוממות שלכם על החיבור המפוקפק הנ"ל אושר-נישואין, מה שמיטה להר סיני?!. אני גם מודע למגבלות הזיכרון התוקפות אתכם מעת לעת , אבל הסטטיסטיקות אומרות שבסה"כ נישואין הוא מאורע משמח ולא רק להורים. אבל אבוי, אחרי עליה ברמת האושר בתקופה הנישואין הראשונה, העסק מתחיל לדעוך והאושר חוזר למשכנו משכבר הימים. נסתפק בדוגמאות אלו, ברי לי שאתם בשלים כבר ליישם אינספור דוגמאות שלכם שעובדות במתכון דומה.

מדוע לעז..הוא מתנהג כך?

האושר מתרגל להנאות במהירות. בספרות המקצועית הליקוי המעצבן הנ"ל מכונה "הליכון הנהנתנות". כמו בהליכון שבו צריך לנוע כל הזמן קדימה על מנת להישאר במקום, כך גם כדי להמשיך באותה רמת הנאה אנחנו זקוקים כל הזמן לנוע קדימה. ההתרגשות ממסך הפלזמה החדש שקנינו שוכחת לאחר ימים לא רבים ואנחנו בוחנים את המחשב הנייד קל המשקל החדש ואחר את מכשיר הסלולר הפלאי ואת המכנסיים האופנתיים וכך הלאה וכך הלאה. בהחלט ראוי לשלב תענוגות בחיינו אבל חד משמעית וללא עוררין זו לא הדרך לעלות את אושרנו לאורך זמן. החדירו לראשכם ז ו ל א ה ד ר ך.
אם, חס וחלילה, השכלנו להאריך את זמן ההתרגלות, האושר מתקומם ומפעיל את מנגנון ההשוואה שלו. פטנט אחד שלו הוא להשוות את החוויה הנוכחית לחוויה חזקה בעבר. למשל זוכי הלוטו המאושרים מאילינוי חוו שיא אדיר של אושר עם הזכייה. במקביל קטנה היכולת שלהם להתענג על חוויות יומיומיות רגילות. האושר מתכייל לשיא החדש והחיים ה"רגילים" נראים חורים ותפלים.
וכמובן קיימת ההשוואה – המכאיבה הרבה יותר –לאחרים. כאשר המכונית החדשה שלנו נמצאת בתקן השכונתי או גבוה ממנו אנחנו מרוצים. כאשר השכנים מישרים קו ומה שיש לנו איננו המילה האחרונה ההנאה מהעניין נעלמת, וכך הגינה והבית והמטבח החדש. ואם המכונית וכיו"ב נראית כדוגמה מתאימה יותר לתרבות האמריקאית. דמינו דברים אחרים שאתם מתחברים אליהם- להוביל באופנתיות כאשר לפתע מסתבר שכל זב חוטם לובש את האופנה החדשה, להצטיין בפתרון תשבצים ולראות לצידך מישהו שמשלים אחד כזה במהירות שרק יכולת לחלום עליה, להתגאות במעודכנות טכנולוגית ולגלות עוד 1000 לפניך. לכתוב בלוג ולגלות עוד 500 יאיר לפידים מסביבך. אני אוהב לרוץ וגם אוהב לדעת שאני רץ טוב ובכושר טוב. הצטרפתי לקבוצת ריצה ומהר מאוד גיליתי שאני נשרך אחריהם. אני אדם בוגר ובשל וניסיתי ברוחב לב לקבל את המצב, אבל אני לא לבד, האושר קלקל את החגיגה ומצב רוחי השתופף. עכשיו אני רץ לאט ולבד. יש אנשים שמשיגים אותי. יש אפילו רחמנא ליצלן בחורות שבקלילות עוברות על פני. אבל עכשיו אני נהנה. התנתקתי מהם כקבוצת התייחסות ומצידי שילכו לעזאזל.


הצד החיובי של העניין.

כמו כל דבר בחיים גם לתכונה המרגיזה כל כך - לרדת מהר למקום הרגיל – יש צד חיובי. האושר מנסה לחזור למקומו גם כשהוא יורד. דפרסיה שתוקפת אותנו אחרי משבר היא בדרך כלל תופעה שחולפת לאחר מספר חודשים. קל וחומר מצבי רוח נמוכים קלים יותר, אלו באים, תוקעים אותנו בפינה למשך כמה שעות או ימים ואז נמוגים. המנגנון הזה עובד אפילו במקרים קיצונים במיוחד למשל אצל אנשים שנפגעו והפכו למשותקים. לאחר מספר חודשים בלבד המאזן - רגשות חיובים לעומת שלילים - נוטה כבר לצד החיובי.

קצת שלילי בחיובי

עם הזמן רמת האושר של משותקים עולה ומתקרבת לערכה הבסיסי מלפני השיתוק. אבל כדי לדייק צריך להוסיף הסתייגות מצערת, הממוצע הוא עדיין נמוך במקצת מהערך הממוצע של כלל האוכלוסייה. האושר ממאן לקבל את המצב המשברי כדבר קבוע, עמל ומתעקש להחזיר את עצמו למקומו הקודם אבל מתעייף קצת לפני הסוף, כאילו זקוק לעזרה נוספת. תמונה דומה מתגלה במאורעות כמו התאלמנות – שם מדובר על ממוצע של 8 שנים עד שהאושר מתייצב קרוב לרמתו הבסיסית ואפילו במצב של אבטלה. לאחר ירידה גדולה באושר עם הכניסה למצב אבטלה, האושר עמל לדחוף עצמו חזרה למעלה אבל מתעייף קצת לפני הסוף הגם שמדובר על אנשים שחזרו לעבודה סדירה.

מבוכה

אז מה הלאה? כשאושרנו עולה הוא דואג שלא נזכה להנות ממנו זמן ארוך מדי. כשהוא יורד הוא מתרשל להחזירנו למקום המקווה. למדנו ש 50% היא גנטיקה ולכאורה אין מה לעשות עם זה. זה מתחיל להזכיר את בעיות המשקל שלנו- אטקינס (ז"ל), נקודות שומרי משקל, אשכוליות, ספורט, אנונימוס שמנמינוס... וחוגת המשקל מועילה לנוע אך קלות. בקיצור, אתם מלינים, העשרת אותנו בידע על האושר אבל מאושרים קשה לצאת מזה.

זרעים של אופטימיות

ראשית קראו שוב את סיום הטור הקודם שם מוזכרת שיטת "3 מאורעות חיוביים היום" שמצליחה לעשות פלאות. יש עוד כמה טריקים כאלו שנשוחח עליהם בהמשך. שנית, הממוצעים במחקר לא מציג מציגים את כל התמונה. למשל לגבי השפעת הנישואין מסתבר שאצל רבע מהאוכלוסייה רמת האושר עלתה ונשארה למעלה (בואו נתעלם לרגע מכך שפירושו שאצל חלק דומה הוא ירד למטה). כלומר יש אפשרות שנקודת הבסיס של אושר שלנו תעלה לאורך זמן. יש באפשרותי לציין נקודות נוספות התומכות באופטימיות, אבל כשהרשימה מתארכת אנחנו מתחילים להיות חשדניים באשר לערכם של רכיביה. על כן אני רוצה לנקוט בגישה אחרת לחלוטין. נודה על האמת!, הרי בלאו הכי אין שום סיכוי שהייתם משתכנעים על ידי איזשהיא נוסחת קסם או מתכון פלאי, הלא כן?! "עוד שרלטן במחוזותינו" הייתם מפטירים. האושר הוא בן (בת) זוג רציני וכמו בכל מערכת יחסים ארוכה צריך להשקיע בו, להבין אותו, ללמוד אותו. בטור הזה חשפנו תכונות שלו שיכולות להסביר את הקשר המדשדש עימו. המחקרים החדשים יחסית בתחום הפסיכולוגיה החיובית מלמדים שיש באפשרותנו לשפר בצורה ניכרת את היחסים. אצטט לסיים את Sonja Lyubomirsky אחת החוקרות המובילות בתחום, "צריך לעמול בכדי להשיג את האושר אבל זו העבודה המתגמלת ביותר שתהיה לך אי פעם בחיים". השגת האושר זה מסע מתמשך, תהליך שמצריך שינוי והשקעה. המסע הוא מאתגר, ואף מהנה, ההשתתפות בו מהווה חלק ניכר מהגמול.

האם אפשר להיות יותר מאושר?

תודות

ראשית אני מודה לכם על הפרגון הענק שאתם מעניקים. זה לעיתים נוטף דבש ומעלה חשד של קונספירציה אבל לי אין שום בעיה עם הענין, וזה מעניק דחיפה לטור הבא. שנית תודה לעופר שמקדיש מזמנו לבלבולי המוח הטכניים שלי בבלוג.

סיפור קטן על אושר קטן
ביום ה' בבוקר זכינו לביקור מהוט כדי להתקין לנו שקע נוסף לטלוויזיה. אתם בודאי שואלים באנינות על מהות הצעד הזה., הגם בארזים נפלה שלהבת? התשובה היא פשוטה ואמיצה: זה לא אני... ! לפני כמה שבועות בתי ביררה בעדינות את האפשרות שתוכל לראות טלוויזיה בחדרה, אנחנו במסגרת המשטר הצבאי שהנהגנו בחינוך הילדים במשך שנים ארוכות קפצנו לדום ויצאנו לביצוע. בתי היא יצור חושב ורחב אופקים שעבר די מזמן כבר את גיל הטיפש עשרה ואפשר להמשיך ולתמוה מה לה ולטלוויזיה בחדר. כמו הרבה דברים בחיים יש פה השפעות הן של הגנטיקה (גם להורים טלוויזיה בחדר) והן של הסביבה. לא אלאה אתכם בפרטי הילדות של בתי ו אקפוץ מיד לקש. הקש -ועבורה זה לא היה קש אלא פטיש 20 טון - היה כשראתה את אשתי ואותי רואים ערוץ 20! (לבורים מביניכם: האח הגדול). שנייה רבותי, אני מזהה כעת תזוזות של אי נוחות אצלכם, נראה שחלק מהקוראים הנאמנים החלו לשקול את מחויבותם לבלוג זה. מה כבר יכולה להיות מידת האמינות, העומק וחוזק המסר של אדם שצופה בבובליל ובאינה?! אז חברים, אנא, סובלנות- פה, אנחנו לא בענייני שיפוט. לכל אחד יש את שק חולשותיו והבלוג הזה בא לסייע לנו לקבל את שלנו כמו את של רעינו. אני סמוך ובטוח שתעמדו בניסיון הזה. נחזור לענייננו. כשבתי התאוששה ממכת ה-20 טון היא השתמשה במלוא הרפרטואר עשיר של דרכי השכנוע שלה- לדבר, לדבר בקול רם, לדבר יותר מהר. הניסיונות כשלו ובתי החליטה בתבונה ותעוזה על התנתקות, כל קבוצה ומכשיר הטלוויזיה שלה.
כשהטכנאי של הוט הגיע, נזכרתי מיד בתרומת האושר לאיכות העבודה והלכתי להכין לו קפה שחור. האמת שבד"כ אני נוהג להציע לבעלי המקצוע כיבודים שונים, אלא שאני לא בהרמוניה מלאה עם המהלך עקב חשדי בעצמי שאני עושה זאת מהצורך למצוא חן או משהו מהמשפחה הזו. הפעם בניגוד לעבר הרתחתי את המים בזרימה הרמונית ותחושת שליחות עמוקה. אינני יודע אם בגלל הקפה או משהו אחר, דקות ספורות לאחר מכן הזעיק הטכנאי אלי הביתה עוד 2 אנשים. להם לא הכנתי קפה.
ניצלתי את הקשר האינטימי שלי עם הטכנאי כדי לשדרג – בהזדמנות זו - את עמדת הטלוויזיה שבחדר השינה שלי. אותה עמדה סבלה משני ליקויים דרמטיים. ראשית היא לא כללה את ערוץ 20 וחמור עוד יותר השלט עתיק היומין, התקשה מאוד להעביר את הערוצים. היינו צריכים ללחוץ על כפתורי הגומי השחורים חזק ובזויות שונות עד שניאותו להחליף ערוץ. בניתוח מעמיק הסתבר שהקושי בכפתור שהיה מחליף לערוץ עם מספר יותר גבוה. עמיתו – "המעביר לנמוכים" פעל כיאות. ברגע מסוים של גאונות פיתחתי את השיטה הבאה: הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ גבוה (50) ואז החלפתי ערוצים כלפי מטה עם הכפתור המוצלח כשהגעתי ל-1 שוב העברתי ל-50 וכך הלאה. למרות הגאונות כשבא הטכנאי מיהרתי להחליף את הממיר ואיתו את השלט.
לאחר כשעתיים העבודה הסתיימה והרגשתי להפתעתי מאוד טוב, בואו נציין את זה במשפט: אושר קליל ריחף סביבי. מעבר לשביעות רצון שהטכנאי סוף סוף הלך הייתי מרוצה כמו ילד שקיבל משחק מהשלט החדש ומאינסוף התחנות שאני שולט בהם עכשיו. כמו ילד ברור גם שעוד יומיים זה יעניין אותי כמו השלג דאשתקד.

המרצדס ושאלת האושר
אז מה אנחנו למדים מכך? האמת לא הרבה, אבל גם הניסיונות האחרים שלי להציג בטור זה בבהירות ובקצרה תשובה לשאלת האושר לא היו מוצלחים יותר. בכל זאת ננצל את הפתיחה על מנת להציג כמו אמיתות על האושר.
ראשית אנחנו באמת מאוד לא טובים בלנחש מה יביא לנו אושר.
שנית כולנו חווינו רגעים של אושר ובודאי אירועים ומצבים שגרמו לנו שמחה ורגשות חיובים. בזה אין כל חדש. השאלה כפי שנוסחה: האם אפשר להיות יותר מאושר? זקוקה לחידוד רציני. השאלה הנכונה היא: האם אפשר להיות יותר מאושר לאורך זמן כאשר ה-"יותר" גדול בצורה משמעותית.
נבהיר מייד שאם כי שלט הטלויזיה הוא נסיון דחוק ומוזר להעלאת האושר הרי הוא מודל מצוין בעליבותו באשר מסתבר שגם מרצדס חדשה איננה התרופה המתאימה. לצערי לא חוויתי את המרצדס על בשרי ואני חש שלוקח יותר זמן להירגע ממנה, אבל גם היא משענת קנה רצוץ. אפילו המכניזם הדינמי האומר שכאשר נירגע מהמרצדס נעלה את האושר באמצעות יגואר ואחר למבורגיני וכך הלאה והלאה הוא כושל באשר עם הזמן נתרגל יותר ויותר מהר לצעצוע החדש. כמובן שהעניין תקף לגבי בית חדש וחלומות נדל"ן מגוונים אחרים. נעשה עכשיו קפיצה מדרגה ענקית ונצהיר. כל הדברים הנכללים בקבוצה המכונה "נסיבות החיים" כמו: אמבטיה חדשה, בן זוג קשוב!, להראות טוב, להראות צעיר יותר, לאבד משקל, גוב חדש מוצלח, הצטיינות ילדינו בבית הספר, הידיעה מה אתה רוצה לעשות בחייך, הורים יותר תומכים, יותר כסף, יותר זמן וכו' וכו'.... כל אלו אחראים לכל היותר על 10% בלבד! מהאושר שלנו. עיינו שוב ברשימה המפתיע, סיכוי ענק שגם תשוקותיכם נכללות בה בגרסה זו או אחרת. לא מפתיע, הרשימה מבוססת על מה שאנשים מניחים יביא אושר.

יש תקווה!

לאחר שהטמענו את עניין נסיבות החיים ו-10% הנמוכים להפתיע שלהם, נשאלת השאלה איפה מתחבאים שאר 90% האחראים על האושר. אלו מחולקים בצורה הבאה: 50% הם גנטיקה, יש ברי מזל שנולדים עם רמת אושר גנטית גבוהה יותר מאחרים כמו שחלק נולדים חכמים יותר, חלק יפים יותר, וכנראה גם חלק שמנים יותר. החדשות הטובות, שאר 40% הם בידינו. בפעולות שאנו עושים ויכולים לעשות. מסמנים לעיתים את החלק הזה באותו "V". שמציין את הפעילות שהינה תחת ה- "Voluntary Control" שלנו אבל גם קישור ל-"Victory" נראה לי הולם פה. בנקודה זו היה נכון לצאת לפרסומת או לחכות לטור הבא אבל בגלל המינוס שנרשם לי עקב ה"אח הגדול" החלטתי לא למתוח יותר מדי את סבלנותכם ונסיים ב40% המעניינים באחד מהמחקרים שמשך תשומת ליבי.
סוף סוף אושר
מרטין זליגמן, המייסד של תחום הפסיכולוגיה החיובית וחוקר ענק שעוד נחזור אליו בהמשך. השתמש בטכניקה הבאה בניסיון להעלאת אושר במחקר שביצע. מידי ערב במשך שבוע ציין כל נבדק בכתב 3 דברים טובים שקרו לו ולמה הוא חושב שהם קרו. התוצאות מפתיעות. הקבוצה שביצעה זאת הראתה שיפור מובהק במידת האושר שלה כמו גם בירידה בסימפטומים של דיכאון במשך 6 חדשים! לאחר הניסוי. זליגמן המשיך וביצע מחקרים עם חולי דיכאון חמורים כאשר הטיפול (שהיה הפעם 6 שבועות במחקר אחד ו-12 שבועות) נשען על טכניקות של פסיכולוגיה חיובית. התוצאות היו מפתיעות בעוצמתן גם הפעם השיפור בירידה בדיכאון החזיק מעמד שנה שלמה. השילוב של פסיכולוגיה חיובית היה עדיף על הטיפול הפסיכותרפי ה"רגיל" וגם על טיפול פסיכותרפי "רגיל" שלווה בתרופות. http://www.ppc.sas.upenn.edu/positivepsychotherapyarticle.pdf
המחקרים הללו מאפיינים חלק גדול מהשיטות לשיפור האושר:

1. מדובר בפעולות פשוטות יחסית. פשוטות עד כדי כך שכל העניין נראה לנו כקשקוש ולחלקנו קשה מאוד להתחבר אליהן ברצינות.
2. התוצאות מפתיעות בעוצמתן. (מה שמעלה עוד יותר את חשדינו)
   

סיום
ועכשיו זה בהחלט העת לסיום.

המסע אל הפנימיות

אזהרה: לבעלי קיבה חזקה בלבד!

מוקדש באהבה לאנשי חברת Given Imaging ובמיוחד לשרון, חדווה ולקדוש רבי רפי נוביץ

הפעם טור עם גוון אישי. השבוע עברתי אירוע שהשפיע עלי עמוקות ואפשר לי הצצה נדירה לפנימיותי. סברתי שמן הראוי שאתם שליוויתם אותי ימים רבים כל כך תשותפו גם בחלק זה של עולמי הפנימי.

רקע חברתי
רפי, חבר שלי, עובד בחברת Given-Imaging. החברה הזו הממוקמת ביקנעם, מפתחת גלולות שמצלמות לך את המעי- הדק וגם הגס. אתה בולע את הגלולה כדרך כל כדור אקמול רגיל וזו בדרך הטבע עושה את מסלולה בגופך עד שהיא יוצא מהמקום המיועד להוצאת המזון. הגלולה הזו מכילה 2 מצלמות קטנות שכל אחת מצלמת בקצב של 2 תמונות לשנייה. כלומר בסה"כ מפיקה הגלולה 4 תמונות לשנייה. אם למשל הגלולה מטיילת אצלך דקה היא מנפיקה 240 תמונות. בטיול של שעה שמשקף הרבה יותר את מה שקורה נוצרות קרוב ל – 15000 תמונות, כך שסה"כ פנימיותך נחשפת במלוא הדרה לכדי סרט שלם עם סיום התהליך הנ"ל. רפי ואני חברים זמן רב אבל מעבר להתעניינות בעליות ובמורדות של מנית Given והסקרנות מתי יפלו על רפי הררי אופציות עם כסף לא נוצר שום קשר אינטימי ביני לבין אותה גלולה.

בשחר של החצי השני
הדברים החלו להשתנות משעברתי את גיל חצי המאה. בגיל כזה מתחילות להגיע לך בדואר מקופת חולים וכל מיני מוסדות אחרים הודעות על מיני בדיקות שראוי שתעבור. אם הצלחת עד אז להדחיק את גילך, להתנחם בכך שה- 50 של היום זה כמו ה- 40 של פעם וכל מיני הגנות אחרות – הרי אותן הודעות בדואר - שנועדו כמובן אך ורק לבריאותך ולשלוותך - משליכות אותך בחזרה ללא רחם ובפראות למציאות העגומה. אחת הבדיקות זו דם בצואה. אין לכם מושג כמה הודעות כאלו קיבלתי. מסתבר שישנה ישות ממלכתית שכל מה שמעניין אותה הינן ההפרשות שלי. זו לא תרפה ולא תמצא מנוחה עד שתוודא בדיוק מה מצבן. הנחישות של המוסד הזה ראויה להערצתנו, נחישות דומה מצד המשטרה הייתה להערכתי מחסלת לחלוטין את הפשע המאורגן. אבל דם בצואה עדין איננו פשע ולבטח לא מאורגן ולי כל העניין הזה לא נראה במיוחד. אשתי הסתכלה על התנגדותי בחשד ובמורת רוח ובואו נייחס את זה לרצונה לבלות איתי חיים ארוכים -התחלתי לפקפק במוטיבציה הנ"ל שלה כשיום אחד החתימה אותי על כרטיס "אדי". בכל מקרה אני המשכתי במריי. באחד מלילות שישי, בינות לסלט קינואה ופרוסת עוגה העניין עלה לדיון חברתי. הישועה הגיע מכיוון לא צפוי, רפי –Phd בהנדסה רפואית ואחד שבילה את שנותיו האחרונות בצפייה במאות סרטי מעי דק וגס - הסביר שהבדיקה חסרת חשיבות. בזה הסתיימה הפרק עם אותו מוסד ממלכתי שהיה כל כך מעוניין בהפרשתי אבל התחיל פרק אחר.

קשה באימונים וקל בקרב
בפרץ של טוב לב ורצון לגרום נחת לאשתי הכרזתי שאעשה את בדיקת הגלולה המצלמת. כמובן שכבר הכרזתי בעבר לא מעט הכרזות שעדיין לא ממשתי- לתקן את הקילוף בקיר, לנקות את החלונות בחדרי הילדים – אבל הפעם הייתי נחוש להכריז וגם לקיים. שרון מ- Given היא האחראית על הניסוי ומהר מאוד זומנתי לבדיקה. כמה ימים לפניה קיבלתי כמה חומרים כימיים והוראות הפעלה מדויקות להכנתי לקראת הבדיקה. הסתבר שההכנה דומה להכנה של קולונסקופיה הידועה כהכנה לא מאוד נעימה. עיני חשכו, קיבתי החלה להתהפך כבר עתה, אבל ישנם אירועים שבהם גבר צריך ללכת עם כל עוצמותיו הלאה ומבלי להחטיף ולו מבט קל אחורה. במרכזו של תהליך ההכנה שתייה של 3 ליטרים של חומר במשך כשלוש שעות. עושים את זה, זה לא נורא אבל מוזר. הרגשתי כמו פרה והמונח כרסו הולכת לפניו התחיל לקבל ממשות פיסית מאיימת. בדיעבד הסתבר שפרה, היה שלב התפתחותי גבוה למדי לעומת מה שהרגשתי אחרי זה. הנוזל שנכנס מצד אחד יצא עם השהייה לא גדולה בצד השני ואני התחלתי להרגיש כמו צינור בלי ברז. מעט הידיעות שהיו לי על מערכות הגוף החלו להתערער לחלוטין. חצי מאה ידעתי בביטחון גמור שנוזלים יוצאים אצלי מקדימה, פתאום הסתבר לי שישנו ערוץ חלופי. מה אגיד: כרס תפוחה, צינור ללא ברז, ערוץ לא מוכר- לא כך דמיינתי את החיים.

המסע אל הפנימיות
למחרת התייצבתי ביקנעם ב- 08:00. מוקמנו בחדר קבלה נעים מצויד טלוויזיה ועם עשרות בקבוקי שתייה מכל צד ועבר. לצידי היתה סבתא מאחד ממושבי הסביבה. ישבתי רגוע ומתוך ידיעה שהמאמץ המרכזי כבר מאחורי. כמעט נכון, הסתבר שצריך ללגום עוד ליטר. הסבתא המושבניקית הפליאה בביצועיה , עוד לא הספקתי לעכל את הצורך בבקבוק הנוסף וראיתי שהבקבוק שלה כבר ריק למחצה. ב-10 בלעתי את הגלולה והחל האות לתחילתו של המסע הגדול. מידי כמה זמן התחברנו למחשב שהקרין את התמונה המתקבלת מהמצלמה ושרון פרשנה לנו איפה נמצאת הגלולה. כמו כל דבר גם המסע הזה מתחלק ל- 3 חלקים. הקיבה, המעי הדק, 7 מטרים של צינור עדין ולבסוף המעי הגס קצר בהרבה אבל טיפוס. הקיבה היא מין שק והפתח בינה לבין מעי הדק נמצא בצידה ולא בתחתיתה. כלומר הגלולה שלנו צריכה לקפוץ קלות לתוך הפתח הזו מקרקעית הקיבה. למתמטיקאים שביננו – נוח לתאר את התהליך כהתפלגות גיאומטרית, כסדרה של קפיצות של הגלולה מהקרקעית לכיוון פתח היציאה. הסיכוי שלה להצליח לצאת בקפיצה נתונה הוא x (נגיד אלפית) אחרי מספיק ניסיונות – נגיד 10,000 – יש סיכוי ענק שהגלולה תמצא את פתח היציאה. מסתבר שה-x שלי קטן בהרבה מהערך אצל עמיתיי הנבדקים ולאחר שעתיים הגלולה שלי עדין המשיכה לקפוץ בניסיונות נואשים להגיע למעי הדק כאשר אצל עמיתי היא מזמן הייתה בעיצומו של טיול נעים במעי הדק. בכיתה ג' הייתי הרץ המהיר בכיתה, עכשיו סבתא ממושב באזור יקנעם (ועוד 2 אחרים שבכיתה ג' היו רואים את הגב שלי) משיגה אותי ללא קושי. זה לא היה קל, אבל גם אני לא נולדתי אתמול והייתי נכון להמשיך להיאבק. התחלתי להתנועע בזויות שונות עם האגן בניסיון לסייע לגלולה לקלוע לפתח המתאים. אני הרגשתי מצויין עם התנועות הללו ותחושת קלילות התפשטה בגופי. היה נדמה לי ששרון וחדווה ניסו להסתיר את מבטיהם, יתכן שכלפי חוץ זה התפרש לא משהו. היחידה שזה לא השפיע בשום צורה הייתה הגלולה, זו המשיכה לקפוץ ולקפוץ בלא הצלחה. לבסוף ההסתברויות עשו את שלהן, וגלולתי החלה במסעה. התמונות מהמעי הדק היו מרהיבות- המעי עטוף במין קרום עדין מאוד וחלק והתמונות יצאו בהירות וחדות בצורה מעוררת השתאות. פלאי המדע והטכנולוגיה.

רגע של אושר
המעי הדק הוא יצור אחראי הרבה יותר מהקיבה והוא מצויד במנגנוני התכווצות עצמית שדוחפים כל הזמן את הגלולה, כך שברגע שמתחיל הטיול בו זה רק עניין של זמן עד שיסתיים. אצלי שוב זה לקח הרבה זמן. שרון וחדווה גילו אמפתיה. אינטראקציה חברתית ידועה כגורם אושר מרכזי וגם הפעם העניין עבד. גם רפי בא לבקר לראות מה קורה. רפי הוא חבר יקר וכשהוא גילה את מיקום הגלולה אצלי תמך בי בחמימות ובנועם ואמר: "איזה פשלונר אתה!". מזל שיש חברים. הסבתא מן המושב מזמן כבר סיימה את כל התהליך והלכה הביתה ואצלי עוד לא ראו את תחילתו של המעי הגס. שעה נוספת עברה ורפי שוב בא לתמוך בחום וחיבר אותי למוניטור והופ תפסנו את הגלולה בדיוק! במעברה מהמעי הדק לגס. אושר מתוק הציף אותי, שני רק לשמחת בית השואבה. האופטימיות שבה לשרור בכנפי, לבי רחב והתחלתי לפתח רגשות אבהות לגלולה המקסימה.

רגעים של קושי
מסתבר שהמסלול במעי הגס איננו פשוט כל כך. תעלת המעי הגס פונה בבטן ימינה (נניח 10-20 ס"מ) ואז ללא שום אזהרה קודמת עולה למעלה! מה פתאום למעלה עכשיו? בשביל מה זה טוב?!. רק לאחר מכן היא פונה שוב שמאלה (משהו בסביבות מאחורי הפופיק) ולאחר מסלול שטוח יורדת למטה עד שנגמר הגוף. רפי שרטט לי את המבנה על הלוח ועיני חשכו. נזכרתי בבעתה במיליוני הקפיצות שהגלולה בצעה אצלי בנסיון המעבר מהקיבה למעי הדק והנה פה חתיכת עלייה עם שיפוע של 90 מעלות. כמובן שהגלולה המשכילה שלי הכירה היטב את חוקי מרפי וצייתה להם בנאמנות. שרון וחדווה לא בחלו בשום אמצעי נגד חוקי מול הגלולה הסוררת והלעיטו אותי במיני boosts להאצת התהליכים, האחרון שבהם היה נר!, דבר לא עזר. ב- 6 מיהרתי לעזוב הביתה לפני שיציידו אותי במוצץ ובדובי, כשהגלולה איתי. השידור שלה פסק בסביבות 8 בערב, והיא עדיין עימי, ובאותה שניה, כמו כלבה שגוריה בגרו, איבדתי כל קשר רגשי אליה. בדיעבד מסתבר שאני נמנה על אותם 5% שהגלולה מסרבת לסיים את המסע בגופם תוך 10 שעות השידור שלה.

סיכום
אז מה היה לנו?

נפעמתי מהמדענים, אנשי אלקטרוניקה והאופטיקה שהצליחו לרכז חכמה וידע הנדסיים לכדי צילום מדהים של מערכת העיכול. הרגשתי כמו צינור, הוצפתי באושר כשהצלחתי להצעיד את הגלולה מהמעי הדק לגס, יחסי עם אשתי שופרו, רפי נשאר חבר יקר והתאכזבתי בסיום.

רציתי לסיים את הבלוג ב "סוף טוב" או פואנטה עמוקה אבל הפעם זה לא קרה. בחיים כמו בחיים. אם היה כל כך קל להשיג אושר וסיפוק מכל רגע ואירוע לא היה צורך בבלוג הזה. אז הפעם נסתפק בפן החיובי הזה.

תרומת האושר להצלחה בעבודה

שלום, בעקבות הפוסט הקודם הופעל עלי לחץ כבד מצד הקוראים להרחיב ולנמק את הקביעה שאדם מאושר יותר עובד טוב יותר. התלבטתי קלות. מצד אחד אין הכוונה שהבלוג יהפך לסקירת ספרות אקדמית מעייפת. מצד שני הקוראים מתעניינים. הכרעתי בעד. בתקופה שאיננו מבדילים בין אסטרולוגיה לאסטרונומיה, בין כותרות בתקשורת לבין עובדות- אני מרגיש צורך לעשות מאמץ כלשהוא כדי להצדיע לחוקרים בתחום.
המחקר בתחום סבוך וקל ללכת בו לאיבוד, כראוי וכמקובל באקדמיה. אני כתלמיד שקדן נעניתי לחובה זו: נברתי, הסתבכתי והלכתי לאיבוד. בין היתר הגעתי גם לתקצירי מאמרים שנדרשו 18$! על מנת לקבל את המאמר המלא וגם אחד שנדרשו 30$ (מעניין איך הם קובעים את המחיר, לפי מספר הכותבים?). למרות מחויבותי אליכם הקוראים, סברתי שזה מוגזם וויתרתי. אחרי שנלך כברת דרך ביחד אשקול שוב את מדיניותי. עם זאת, קצת מאמץ והצלחתי בחלק מהמקרים להגיע למאמרים המלאים מבלי להוציא את הסכום הנדרש. ניסיתי לתמצת את הים שקיים בכמה שורות בודדות. גם שורות ספורות אלו אינן בדיוק פיליטון. על מנת להקל עליכם החלטתי שקריאת הבלוג משחררת אתכם מחובת הקריאה של המאמרים עצמם! בנוסף דמיינו את הסיפוק הגדול שתחוו כשתסיימו את קריאת השורות. אין לי שם אחר לסיפוק הנ"ל מלבד אושר צרוף.

ועתה לחומר הקשה. איך מנסים להוכיח שאושר או תחושות חיוביות גורמות למשהו. ישנן 3 מתודולוגיות בסיסיות. במתודולוגיה הראשונה בודקים מיתאמים כלומר בוחנים האם אנשים מאושרים גם מצליחים יותר בעבודה. התשובה היא שכן אבל רענון קל של הידע הסטטיסטי מעלה מיד שמיתאם אינו מוכיח מה גורם למה. האם האושר הביא להצלחה בעבודה או שמא הכיוון הוא הפוך, שאנשים שמצליחים בעבודה הם יותר מאושרים. מה שנשמע הגיוני לא פחות. אז העובדה שיש מתאם היא התחלה נאה אבל בהחלט לא מספקת (תאמינו לי שזה יכול להיות עוד הרבה יותר מסובך עם המתאמים הללו, אבל באמת מה לנו ולזאת בסה"כ אנחנו מנסים קצת להיות יותר מאושרים, לא לעבור סיוט נוסף של בחינה בסטטיסטיקה).
רעיון יותר חזק (מהמתאם) הוא לבחון את מידת האושר של אנשים בגיל צעיר - למשל 18 - ואחר כך לעקוב אחר מידת הצלחתם בעבודה. פה הכיוון נראה חזק יותר. נוכל לראות האם מי שהיה מאושר יותר "שלשום" יצליח יותר בעבודה "מחרתיים". ואכן חוקרינו הנאמנים ערכו מחקרים רבים כאלו ועם אלפי נבדקים:
בארה"ב מדדו את אושרם של סטודנטים ב- 1976 ואחר בחנו את שכרם בשנות ה- 90 כלומר כשהיו בסביבות גיל 40. נמצאו שהאנשים המאושרים יותר (כשהיו בני 18) הרוויחו 65000$ לשנה (כשהיו בני 40) לעומת 50000$ בלבד של הפחות מאושרים. אם כן מסתבר שאושר מביא כסף, לא הררי ממון (קרי: סטיפות) אבל בכל זאת משהו. בניוזילנד נמדד אושרם של נבדקים בגיל 18 ואחר 6 שנים (ב 1996) נמדד ה הצלחתם בעבודה העבודה: תדמית המקצוע, יכולת הנעת עובדים שלהם, והשפעתם בעבודה ושוב נמצאה עדיפות למאושרים יותר. ממצאים דומים התקבלו גם באוסטרליה וברוסיה. בואו נחזור לרגע למחקר האמריקאי, את ההצלחה בעבודה בדקו שם 16 שנה לאחר שנמדד אושר הסטודנטים, קימת, אם כן, הנחה שהאושר בגיל 18 מעיד על האושר בהמשך. האם זה נכון? אם כן אולי מספיק לדאוג לאושרם של ילדינו בגיל 3 וכל השאר יבוא מעצמו. נחזור לסוגיה זו בפעם אחרת

סוג אחר של מחקרים הם מחקרי מעבדה, עושים ניסוי. גורמים לאנשים להיות יותר מאושרים ב"כוח" ובודקים אחרי זה האם זה משפיע לטובה. זה נעשה כך: משווים בין שתי קבוצות שמעמידים בפניהם משימה או שאלון לא ארוכים במיוחד. ההבדל בין שתי הקבוצות הוא ה"טיפול" שניתן לכל אחת מהן לפני המשימה. לקבוצה אחת מזריקים רגשות חיוביים ולשנייה לא. איך מזריקים רגשות חיוביים?. לא תאמינו, אבל בצורה ילדותית להפליא, למשל- מראים להם תמונות מצחיקות, מילים חיוביות, גלידה לאכול וכד'. וקשה להאמין עוד יותר, מסתבר שזה גם עובד!. הקבוצות ה"מאושרות" הללו מתפקדות בדברים רבים טוב יותר: הנבדקים אנרגטיים יותר, עם הערכה עצמית גבוהה יותר. הערכתם את האחרים חיובית יותר. יכולתם לפתור קונפליקטים טובה יותר, הם יצירתיים יותר, אפילו רופאים מצליחים לאבחן מחלות טוב יותר. קראו שוב את המשפט הקודם: "רופאים מצליחים לאבחן מחלות טוב יותר". לפחות את זה קחו מהבלוג. בפעם הבאה שאתם הולכים לרופא קנו לו קרמבו ושפרו את בריאותכם.
נחבר לדברים אלו ממצאים שאנשים מאושרים נוטים להיות בריאים יותר, להחסיר פחות ימי עבודה ולהתמיד יותר זמן במקום עבודה ונקבל סה"כ תמיכה נאה של המחקרים בהשפעה של אושר על הצלחה בעבודה
מי שרוצה להרחיב (וקשה לי להאמין) מוזמן מאוד להציץ (וכנראה גם להיפגע) במה שנראה לי כאבא של המאמרים בנושא. כדאי להציץ כדי להתרשם מהצורה הכה יסודית והמרשימה שבה מתבצעים המחקרים, כיצד הם משתלבים זה בזה ויוצרים גוף ידע מרשים בנושא כה חמקמק כמו אושר עם טיפוסים בעייתיים כל כך כמו אנשים.

אחרי שהצגנו מסכת משכנעת למדי של ראיות על תרומת האושר לעבודה, בוא נפקפק לרגע בחשיבותה של התרומה. כשאנו מתעניינים באושר, השאלה שמעסיקה אותנו היא: איך להיות יותר מאושרים?. איננו מחפשים ואיננו צריכים שום הוכחה תועלתית נוספת. ואם זה לא תורם לעבודה אז נוותר על האושר?! עד שהתחלתי לכתוב כך הרגשתי. בספרים שקראתי רפרפתי בלבד בקטעים הללו. היום הצליח להשתרבב לזה מימד חדש עבורי. הידיעה כי האושר מביא כל מיני תועלות ממשיות מעניקה לאושר יותר עומק, ומשמעות. המילה "נכון" נראית לי כמילה המתאימה כאן. האושר זה גם משהו נכון לחתור אליו ולא רק משהו נעים לייחל לו. למה זה חשוב שזה "נכון". בגלל שכדי להיות יותר מאושר צריך להשתנות ולשנות. תהליך לא קל שרובנו נכשלים בחלקים גדולים שלו. הידיעה שזה "נכון" אולי נותנת לנו כוחות והנעה גדולים יותר להשקיע בשינוי.

ה"נכון" הזה הוא בודאי פתח לדיון פילוסופי. האם יש "נכון"?, מה "נכון"?. נושא שבהחלט עשוי להתקשר לבלוג הנוכחי, אבל לי אישית אין עניין בכך וגם לא מושג. לעומת זאת מבחינה פסיכולוגית לא צריך לקלף הרבה בשביל להגיע לדרוויניזם, קרי: לתהייה האם לאדם מאושר יש יתרון הישרדותי. אם התשובה היא כן, המשמעות היא שהאושר הוא משהו בסיסי בהוויתנו. שנים רבות ידוע שללחץ, חרדה, ופחד יש תפקיד חשוב בהישרדות. כאשר אתה פוגש בטיולך הלילי דב לבן, עדיף לך לפחד ולארגן את הפיסיולוגיה של הגוף למאבק או לבריחה (ההמלצה שלי: לברוח). לחייך חיוך רחב לדב המקסים ולהציע לו חיבוק איננה תגובה שבלוג זה מציע לקוראיו היקרים הלא רבים גם כך. האם לעומת הלחץ והפחד האושר הוא רק בבחינת גחמה אישית שלנו?. כנראה שלא, בשנת 2000 פרדריקסון, חוקרת אמריקאית צעירה פרסמה תיאוריה הטוענת שלרגשות חיוביים יש תפקיד משמעותי באבולוציה. הם מרחיבות את היכולות האינטלקטואלית, הפיסיות והחברתיות ויוצרות רזרבות שבהן אנו משתמשים מול איום או מול הזדמנות. על התיאוריה פרדיקסון קבלה פרס יוקרתי וסך מנחם של $ 100000 מה שכנראה העלה מאוד את רמת האושר אצלה. אנחנו נסתפק כרגע בכך שהתיאוריה משלימה לנו את התמונה ומבהירה את מיקומו של האושר בחיינו ושסיימנו סופסוף את הפוסט הזה.

האם אדם מאושר הוא עובד טוב?

דמיינו בראשכם אדם מאושר.

הגרעין הוא החיוך הרחב שלא נגמר. פס הפה הבלתי אפשרי הזה משובץ בפנים שמתארגנות למבע מעורפל. במרכז המבע זוג עיניים זגוגיות שמתבוננות בך אבל לא רואות אותך. את המבע הזה אופפת הילה של פיזור נפש וניתוק בינוני עד חמור מהסביבה. נחבר לזה התאהבות הוליוודית והנה אנחנו מדברים על אדם בלתי כשיר בעליל. נצמיד לזה קורטוב של רוחניות ואנו עדים לפסיאודו בודהיסט שמרחף מעל האדמה. חוץ מעמיתיו שמצליחים באמצעות ריחוף משלהם להגיע לגבהים שלו, לכל השאר - בורגנים, בורים, פשוטי העם ואנחנו - זה נראה שלב אחד לפני המראה נרגשת למפגש עם חוצנים ורוחות מתקשרות.

ממה הלז מתפרנס?!...אנחנו שואלים מידית את עצמנו בניסיון אמיץ לפוגג את הקנאה ותחושת הכישלון שלנו להיות כה מאושרים. האם אפשר להתפרנס ממשהו תוך כדי ריחוף מעל האדמה?!. הרציונל, כתמיד מנסה להיות הוגן ועניני ועמל על תשובות ראויות: הנ"ל הוא מדריך ריחוף, הנ"ל הוא דוגמן של משחת שיניים, הנ"ל עורך נסוי מדעי המברר אם הפה יכול להגיע לאוזניים. אבל אפילו לרציונל יצירתי ההשערות הללו נראות דחוקות קמעה לאור המידע הסטטיסטי שיש לו על מדריכי רחיפה, דוגמני משחות שיניים ובקיאותו במחקר המדעי. כמוצא אחרון מנסה הרציונל האומלל כיוון אחר, הוא נוקט גישה טכנולוגית גלובלית שלפיה כיום, עידן העולם השטוח, אפשר לעבוד ולתפקד כיאות בכל זמן ובכל מקום, מכאן שזה אפשרי גם כשאתה נמצא 30 ס"מ מעל הקרקע. אבל אפילו רעיון רב עוצמה זה אינו מחזיק מעמד רב לאור החמיצות של האונה הימנית שלנו. איך שאנחנו לא מנסים לבחון את זה: פרנסה לא יכולה לצאת מהעניין. האושר הנ"ל, ללא שום ספק, הוא זכות השמורה לבני עשירים או תימהוניים או נזירים בודהיסטים. פרנסה לא תצא מזה.

אז זהו, מסתבר שכן!
אושר ועבודה הולכים טוב למדי ביחד.
לפני שנרחיב קמעה עם עניין זה, נצא נא לכמה שורות של מתודולוגיה. בואו ננחית את האושר למימדים הנסבלים על ידי בני אנוש רגילים. ראשית נציב אותו על סולם של 1 עד 10. ברי לי שהמונח "סולם" כשלעצמו דיו להנחית אדם מאושר, אפילו מרחף, מידית על הקרקע. אבל מעבר לאלרגיות המתמטיות סטטיסטיות הקימות אצל רבים, הסולם (או הרצף) פותח בפנינו מרחב עשיר של אפשרויות. אפשר להיות מאוד מאושר – נניח אפילו מרחף עם ערך 10- ואפשר להיות פחות מאושר – נגיד מאושר 7. נציין את ה-5 כערך ביניים של לא מאושר ולא מדוכא, מין מצב סביר, אבל לא משהו שנרצה להתמיד בו ו-1 יציין דיכאון עמוק. והנה הסולם שכה סלדנו ממנו אך לפני שורות אחדות מאפשר לכל אחד להרגיש מה שהוא רוצה ללא טרוניה ונזיפה, ומבלי להרגיש יוצא דופן. לכל אחד מאיתנו מקום על הסולם וזכות קיום.
(אני חייב לפרגן ליצור הזה "סולם", שימו לב לגדולתו. לא ברור לנו עדיין מהו אושר ובודאי לא איך מודדים אותו והסולם כבר מתיימר להציע לנו לייצג את כל מרחב האפשרויות. נפלאות דרכי המתמטיקה! )

אז נחזור לשאלתנו: האם אדם מאושר הוא גם עובד טוב? וגם לתשובה: כן.
מחקרים מראים שאנשים יותר מאושרים מתפקדים טוב יותר, מקבלים החלטות נכונות יותר והם יצירתיים יותר. נמצא גם שאנשים יותר מאושרים מרוויחים יותר. ( תצטרכו לסמוך על דברי שזה אכן המקרה ושהחוקרים לא בלבלו את היוצרות כלומר שהם מאושרים כי הם מרוויחים יותר).
מדובר באנשים ועל כן ישנם פיתולים שונים לממצאים והסתייגויות אקדמאיות זהירות לכאן ולכאן. אבל הכיוון הוא ברור ויש פה תקווה אופטימית למדי. ישנה זהות אינטרסים רחבה בין העובד שכמובן שואף להיות מאושר לבין המעביד שזקוק לעובדים טובים יותר. אמן!