שיטת המטאטא להעלאת האושר

לפני ההתחלה- בהמלצתו של אחד הקוראים - אסף - הוספתי לרשימת הספרים המומלצים את "The Happiness Hypothesis" אסף הוא שותף נאמן להתענינותי בתחום. לבד מתכונות אנושיות יפות ואחרות שבהן הוא ניחן, הוא גם בעל השכלה בפסיכולוגיה ומשלים את החוסר שלי בנושא. בספר הסתכלות שונה על נושא האושר וחיבור בין המדע הנוכחי לבין והחכמה העתיקה. גם אסף וגם אני מאוד אהבנו את הספר. בגילוי נאות אציין שאסף הוא גם הבן שלי.

רקע
יש לי בית עם גינה וכלבה עם שיער. הספרות המדעית מכירה בכך שאלו משתנים בולטים המשפיעים על ניקיון הבית. תוסיפו לזה את רצפות הקרמיקה ותוכלו לשער את המצב. כל הזמן צריכים לנקות, וגם אז התוצאות מוגבלות. במחקר בינתחומי מתחבטים היסטוריונים בכירים בשאלה: איפה התחבא כל הלכלוך ברצפות האבן הישנות? ועמיתיהם הפיסיקאים בקושיה: מדוע נמשך הלכלוך לקרמיקות?. יש תיאוריה הגורסת שהצבע הוא המפתח, אם בוחרים צבע קרמיקה מתאים - כלומר מין בליל מעורבב ולא מוגדר שמבלבל את הלכלוך - זה עוזר. אני עוד לא ראיתי את הצבע הזה. אבל אני חושב שהכיוון נכון. המודל הוא תעשיית הטקסטיל. בימים עברו כל אימת שהתרפטו מכנסי נסעתי עם הורי לשמוליק בהרצלייה וקנינו זוג חדש. היום את הג'ינס קונים עם חורים. זה פטנט מצוין, הם אף פעם מתרפטים. לך תבדיל בין חור חדש לחור ישן. מסתבר שהעניין המוזר הזה הוא להיט עסקי. לכן אני חושב שזו תהיה השקעה סולידית לחלוטין לייצר קרמיקה שהלכלוך כבר עליה. כרגע אין קרמיקה כזו ולי יש בעיה.

הצגת הבעיה
בית, גינה, כלבה, קרמיקות כל אלו נכללים בקטגוריה של "נסיבות החיים" שהזכרנו בטורים הקודמים. אלו להזכירכם אחראיים על 10% בלבד מאושרנו. נסיבות החיים מאופיינות בכך שלא ניתן לשנות אותם בקלות. אפשר אומנם לספר את הכלבה ולהשקיע בגנן, אבל להחליף שוב קרמיקות?!. ולכן הטקטיקה הממוצעת הנכונה זה לקבל אותן, את נסיבות החיים ואיתן את הקרמיקות. אני כידוע לכם מובטל מעבודה סדירה בימים אלו ולמרות הכתיבה בבלוג עדיין נותר לי זמן לגוון את עיסוקי המסורתיים. עיסוק מעניין שלקחתי על עצמי הוא ניקיון הבית. ניגשתי למלאכה עם רצון נחוש והתלהבות ללא מידה, אלו תנאים הכרחיים לעניין אבל מסתבר שלגמרי לא מספיקים. מהר מאוד הבנתי שאני ואשתי חלוקים על שיטות העבודה. הסגנון שלי משכבר הימים הוא להתחיל בשאיבת אבק ואחר לעבור לשטיפת הרצפה. אשתי גורסת בתוקף שההליך היעיל הוא לטאטא בטרם השטיפה. כאמור בנסיבות החיים שלנו, קל מאוד אפילו למאותגר לכלוך כמוני לזהות אבק בבית בכל רגע נתון, כלומר גם בשיטה האחת וגם ברעותה. נוצר, עם כך, מצב בו לא מספיק שהניקוי יהיה יעיל, חשוב לא פחות שכולם יהיו משוכנעים שהושקעה מלוא התשומה האפשרית. במילים אחרת, הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות.

ניתוח הבעיה
לא היה טבעי יותר מאשר לשנות את הטכנולוגיה ולעבור מיידית למטאטא. אבל, לא היה לי קל, העדפה שלי לשואב האבק היא חזקה מאוד ולא השתכנעתי כי המטאטא עדיף (מטעמי זהירות מדעית אודה כי אין ממצאים התומכים דווקא בגישתי). הקמתי פורום חשיבה ושוחחתי עם חברי עופר. הסתבר להפתעתי שהתופעה מוכרת. מסתבר שגם אצלו ובת זוגו הנטייה היא ברורה: נשים למטאטא וגברים לשואב. הממצא המפתיע הוביל אותי להשערה כללית בדבר הקשר בין טכנולוגיות הניקיון למגדר. בדיעבד זה נראה ברור – שימוש בשואב אבק הוא למעשה מסע ציד של חלקיקי הלכלוך ואילו הטאטוא – הוא תהליך של טיפוח הברנשים הללו לכדי ערמה, ואידך זיל גמור. החקירות הללו הרחיבו את אופקי אבל לא סייעו בפתרון הבעיה. מבחינה טכנולוגית ישנן 2 אפשרויות ברורות: מטאטא או שואב אבק. אבל הטכנולוגיה, כדרכה, לא מציגה את המורכבות האנושית הנאותה. מרחב האפשרויות המשמעותי שעמד בפני באותו רגע היה
(1) להחליף את השואב במטאטא ולצאת פרייר
(2) להשתמש בשואב אבק ולהצהיר בריש גלי שטיאטאתי
(3) להמשיך ולשאוב ולהכריז על העניין כמלחמה אידיאולוגית.

האופציה ה- 3 נפסלה כמובן על הסף. אידיאולוגיה במערכת יחסים איננה טקטיקה נבונה בלשון המעטה. אופציית השקר עדיפה באופן בולט על האידיאולוגיה. למשל, אם חבר היה מספר לי שזו הטקטיקה שנקט בה הייתי תומך בו בחום - זה לא שקר באמת, זה רק שקר לבן, למען שלום בית, לא יגלו אותו (אין סיכוי! בודאי שיגלו) וכו' וכו'. הפעם, האופציה הזו לא התנגנה לי טוב. נשאר הפרייר. מצד אחד יש כאב גדול בלהיות פרייר מצד שני זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלי, כך ששקלתי את האופציה ברצינות. אבל פה מדובר במערכת יחסים ומאוד לא בריא להיות פרייר בתוך מערכת יחסים, קל וחומר ביחס לאירוע שקורה מידי שבוע. קשה.

הפתרון
ואז באה ההארה. פירקתי את מרחב הבעיה לשני מימדים בלתי תלויים. המימד ההנדסי: מטאטא, שואב אבק. והמימד הרגשי: פרייר, שקרן, מטומטם (כלומר אידיאולוג). עד כה נראה אותו דבר, אבל מיד קפצה ההרחבה המתבקשת למימד הרגשי: נדיב (נדמה לי ששם העצם נתינה הוא המתאים פה ביותר, אבל ההטיה המתאימה פה "נותן" היא מוזרה) והתגלה במלוא הדרו הפתרון הפשוט והנכון: אני אשתמש במטאטא כי אני רוצה להעניק לבת זוגי.

סוף דבר
אני משתמש במטאטא ומרגיש מצוין. מידי פעם אני משלים (את העבודה) עם שואב האבק על מנת לספק את אינסטינקט הציד שבי. בת זוגי שבעת רצון מהתקדמותי בתחום הניקיון, והארץ שקטה שעות רבות.

מדעי המטאטא
זו חוכמה עתיקה מאוד שנתינה מעניקה לנותן כמו גם למקבל. ההתנסויות אישיות שלנו תומכות (אני מקווה) באמונה זו גם כן. ממצאים מחקריים מהפסיכולוגיה החיובית מלמדים שאכן יש רגליים לטענה. לוברמיסקי ושו"ת http://www.faculty.ucr.edu/~sonja/papers/LSS2005.pdf בקשו מקבוצה של משתתפים לבצע פעילות של נתינה במשך 6 שבועות. הפעילויות יכולות להיות: לעזור לחבר בשיעורי בית, לבקר מכר רחוק, לכתוב מכתב תודה, להקפיץ את האחות לחברה וכו'. כל משתתף על פי נטיותיו ונסיבותיו. מידי שבוע המשתתפים נדרשו לבצע 5 פעילויות כאלו. קבוצה אחת נתבקשה לפזר את הפעילות על פני ימי השבוע. קבוצה שנייה נתבקשה לרכזה ביום אחד בכל שבוע. נמצא שרמת האושר של המשתתפים בניסוי אכן עלתה (ולא עלתה אצל קבוצת הביקורת) אבל באופן מפתיע נמצא שהעלייה התרחשה רק אצל המשתתפים שרכזו את כל פעילויות השבועיות ליום אחד בכל שבוע. במאמר סוקרים ומנתחים המחברים את פעילות הנתינה כמו גם פעילויות יזומות אחרות בצורה מקיפה ומרשימה. לענייננו אצביע על הנקודות שנראות לי מרכזיות.
ראשית. הניסוי הנ"ל מאושש לשמחתנו את הפוטנציאל של הנתינה להעלאת אושר. עם זאת בניסוי אכן אירעה עליה ברמת האושר אבל עדיין נותר לחקור האם ניתן להעלות את האושר לאורך זמן.
שנית מסתבר (כמו בכל מקום שיש אנשים) שהדברים מורכבים. נתינה באופן אחד (ביום המרוכז) הביאה לתוצאות חיוביות ונתינה באופן אחר (במפוזר) לא. אפשר בדיעבד למצוא הסברים לתוצאות הללו, אבל מעבר להסבר זה או אחר ראוי שתופעה זו תשמש אזהרה מפני יישום טכני של השיטות השונות. יש תקווה, אפשר לשפר, אבל אין פתרון קסם וטייס אוטומטי. זה מסע מהנה ומתגמל, אבל כמו במסע- לפעמים טועים, ולפעמים הולכים אחורה כדי למצוא דרך טובה יותר, לפעמים מתבוססים בבוץ וכמובן גם מגיעים לפסגות מקסימות. במסע הזה אתם יכולים וכדאי להיעזר באחרים אבל בלתי אפשרי להצליח בו אם אינכם לוקחים חלק פעיל בו, עם השקעת תשומת לב, למידה מטעויות והתאמתו אליכם.

לקראת מערכת יחסים מאושרת

לפני ההתחלה

התקשיתי השבוע לצרף לינקים לטור. רוב המאמרים שקראתי טמונים אי שם בחללי הספריה האוניברסיטאית ולרובם לא מצאתם הד ברשת. צירפתי 3 ספרים שמכילים להבנתי את התורה על רגל אחת. מרטין זליגמן הוא מייסד התחום של פסיכולוגיה חיובית וספרו authentic Happiness הוא ספר קלאסי שחובה לקרוא אותו. הספר של דינר את דינר (אב ובנו) הוא חדש יחסית (2008) ומקיף ורציני במבחינה מחקרית ולהרגשתי נותן את קדמת המידע בתחום. סוניה לובומירסקי מתמקדת בטכניקות שונות (כמו 3 דברים טובים שקרו היום) שמעלות את רמת האושר. היא חוקרת מובילה בחקר השיטות הללו. כל השלושה הם מדענים ופרופסורים מכובדים. הספרים אינם מאמרים אבל הם כתובים בכובד ראש. הספר של זליגמן הוא הקריא ביותר לטעמי אם כי אולי כי איתו נכנסתי לתחום. למרות העצות שאפשר לקבל מהספרים עדין קשה לי לראות מעבר קל מקריאה לביצוע. בימים הקרובים אעשה מאמץ ללינקים רשתיות פופלריים.

התחלה

להזכירכם בטור האחרון הגעתי לנקודת אושר גבוהה מאוד לאחר שטכנאי הכבלים החליף את שלט הטלוויזיה שלי.

לצערי לא הצלחתי לשחזר שיא דומה השבוע. אפשר למצוא ניחומים במחקר המציין שגם יותר מדי אושר יכול להזיק אבל זה מנחם בערך כמו בתול שקורא על סכנות ההתמכרות למין. נאמנים לאמונותינו שאין רע בלי טוב נשתמש בהיעדרותו של האושר בכדי לרכל עליו ולתהות על קנקנו, מה שיתרום לשיפור יחסיכם איתו. כמו בכל מערכת יחסים, לא כל האמירות מתאימות לכולם. למשל, אנחנו מכירים היטב את הטיפוסים הנאלחים שרק מזיזים את קצה הזרת והאושר מתרפק עליהם כאילו הוענק לו עולם ומלואו. ברי המזל הללו אינם מענייננו ואם להודות על האמת אנחנו עוד פחות מעניינים אותם. שלא כדוגמת היופי שאפשר להתנחם ב: "חכה חכה זה עובר.." באושר הגנטיקה ככל הידוע יציבה מאוד לאורך זמן והנאלחים מצליחים להינות לאורך שנים רבות. אנחנו- רגישים, מבינים ובעלי חוש הומור- נצטרך להתאמץ יותר בעבור הנאה זו.

יציב עד כדי קמצנות
היזכרו ברגעי אושר רב שחוויתם. התחושה טובה עד כדי חשד שמשהו לא סביר. עד שלא ימצא ליקוי לא תרגישו טוב. האושר מתקשה לעזוב את משכנו הקבוע. משעלה למעלה הוא מעוניין לחזור למקומו הרגיל מהר ככל האפשר. אנחנו חווים את זה רבות. זה קורה אחרי שרכשנו את המכונית החדשה עם הצבע המטאלי המדהים, את מסך הפלזמה הלא יאמן. זה קורה אחרי התרגשות של יום הולדת, ואחרי קנית בגדים מרגשת בקניון. זה קורה גם אחרי מאורעות נשגבים בהרבה כמו הגאווה אחרי הישג של ילדנו או הסיפוק אחרי הצלחה במקום העבודה. גם מאורעות דרמטיים ומכוננים לכאורה כמו זכייה גדולה בלוטו לא עומדים לו לעקשנותו של האושר. במחקר קלסי בחנו ב- 1978 את אושרם של זוכי לוטו באילינוי
כולנו מכירים את האגדות נוסח אחים הגרים של זוכים בפרס הגדול שאיבדו לאחר זמן את כל הונם ורכושם וזאת לא לפני שנישואיהם התפרקו וחבריהם עזבו אותם וכו וכו. אני בספק אם הסיפורים הללו משכנעים אתכם לוותר על הזכייה הצפויה, ובאמת הזוכים – כנראה אנשים בריאים בנפשם- מצליחים להתמודד יפה עם האוצר שנפל עליהם. הם בהחלט זיהו את הזכייה כאירוע משמח מאוד. עם זאת לאחר התרגשות הזכייה, תוך חודשים ספורים רמת האושר שלהם חזרה לרמתה הקודמת.
בואו נבחן אירוע מכונן מסוג אחר לגמרי- נישואין. נכון, נכון, אני שומע באוזני את רחשי ההשתוממות שלכם על החיבור המפוקפק הנ"ל אושר-נישואין, מה שמיטה להר סיני?!. אני גם מודע למגבלות הזיכרון התוקפות אתכם מעת לעת , אבל הסטטיסטיקות אומרות שבסה"כ נישואין הוא מאורע משמח ולא רק להורים. אבל אבוי, אחרי עליה ברמת האושר בתקופה הנישואין הראשונה, העסק מתחיל לדעוך והאושר חוזר למשכנו משכבר הימים. נסתפק בדוגמאות אלו, ברי לי שאתם בשלים כבר ליישם אינספור דוגמאות שלכם שעובדות במתכון דומה.

מדוע לעז..הוא מתנהג כך?

האושר מתרגל להנאות במהירות. בספרות המקצועית הליקוי המעצבן הנ"ל מכונה "הליכון הנהנתנות". כמו בהליכון שבו צריך לנוע כל הזמן קדימה על מנת להישאר במקום, כך גם כדי להמשיך באותה רמת הנאה אנחנו זקוקים כל הזמן לנוע קדימה. ההתרגשות ממסך הפלזמה החדש שקנינו שוכחת לאחר ימים לא רבים ואנחנו בוחנים את המחשב הנייד קל המשקל החדש ואחר את מכשיר הסלולר הפלאי ואת המכנסיים האופנתיים וכך הלאה וכך הלאה. בהחלט ראוי לשלב תענוגות בחיינו אבל חד משמעית וללא עוררין זו לא הדרך לעלות את אושרנו לאורך זמן. החדירו לראשכם ז ו ל א ה ד ר ך.
אם, חס וחלילה, השכלנו להאריך את זמן ההתרגלות, האושר מתקומם ומפעיל את מנגנון ההשוואה שלו. פטנט אחד שלו הוא להשוות את החוויה הנוכחית לחוויה חזקה בעבר. למשל זוכי הלוטו המאושרים מאילינוי חוו שיא אדיר של אושר עם הזכייה. במקביל קטנה היכולת שלהם להתענג על חוויות יומיומיות רגילות. האושר מתכייל לשיא החדש והחיים ה"רגילים" נראים חורים ותפלים.
וכמובן קיימת ההשוואה – המכאיבה הרבה יותר –לאחרים. כאשר המכונית החדשה שלנו נמצאת בתקן השכונתי או גבוה ממנו אנחנו מרוצים. כאשר השכנים מישרים קו ומה שיש לנו איננו המילה האחרונה ההנאה מהעניין נעלמת, וכך הגינה והבית והמטבח החדש. ואם המכונית וכיו"ב נראית כדוגמה מתאימה יותר לתרבות האמריקאית. דמינו דברים אחרים שאתם מתחברים אליהם- להוביל באופנתיות כאשר לפתע מסתבר שכל זב חוטם לובש את האופנה החדשה, להצטיין בפתרון תשבצים ולראות לצידך מישהו שמשלים אחד כזה במהירות שרק יכולת לחלום עליה, להתגאות במעודכנות טכנולוגית ולגלות עוד 1000 לפניך. לכתוב בלוג ולגלות עוד 500 יאיר לפידים מסביבך. אני אוהב לרוץ וגם אוהב לדעת שאני רץ טוב ובכושר טוב. הצטרפתי לקבוצת ריצה ומהר מאוד גיליתי שאני נשרך אחריהם. אני אדם בוגר ובשל וניסיתי ברוחב לב לקבל את המצב, אבל אני לא לבד, האושר קלקל את החגיגה ומצב רוחי השתופף. עכשיו אני רץ לאט ולבד. יש אנשים שמשיגים אותי. יש אפילו רחמנא ליצלן בחורות שבקלילות עוברות על פני. אבל עכשיו אני נהנה. התנתקתי מהם כקבוצת התייחסות ומצידי שילכו לעזאזל.


הצד החיובי של העניין.

כמו כל דבר בחיים גם לתכונה המרגיזה כל כך - לרדת מהר למקום הרגיל – יש צד חיובי. האושר מנסה לחזור למקומו גם כשהוא יורד. דפרסיה שתוקפת אותנו אחרי משבר היא בדרך כלל תופעה שחולפת לאחר מספר חודשים. קל וחומר מצבי רוח נמוכים קלים יותר, אלו באים, תוקעים אותנו בפינה למשך כמה שעות או ימים ואז נמוגים. המנגנון הזה עובד אפילו במקרים קיצונים במיוחד למשל אצל אנשים שנפגעו והפכו למשותקים. לאחר מספר חודשים בלבד המאזן - רגשות חיובים לעומת שלילים - נוטה כבר לצד החיובי.

קצת שלילי בחיובי

עם הזמן רמת האושר של משותקים עולה ומתקרבת לערכה הבסיסי מלפני השיתוק. אבל כדי לדייק צריך להוסיף הסתייגות מצערת, הממוצע הוא עדיין נמוך במקצת מהערך הממוצע של כלל האוכלוסייה. האושר ממאן לקבל את המצב המשברי כדבר קבוע, עמל ומתעקש להחזיר את עצמו למקומו הקודם אבל מתעייף קצת לפני הסוף, כאילו זקוק לעזרה נוספת. תמונה דומה מתגלה במאורעות כמו התאלמנות – שם מדובר על ממוצע של 8 שנים עד שהאושר מתייצב קרוב לרמתו הבסיסית ואפילו במצב של אבטלה. לאחר ירידה גדולה באושר עם הכניסה למצב אבטלה, האושר עמל לדחוף עצמו חזרה למעלה אבל מתעייף קצת לפני הסוף הגם שמדובר על אנשים שחזרו לעבודה סדירה.

מבוכה

אז מה הלאה? כשאושרנו עולה הוא דואג שלא נזכה להנות ממנו זמן ארוך מדי. כשהוא יורד הוא מתרשל להחזירנו למקום המקווה. למדנו ש 50% היא גנטיקה ולכאורה אין מה לעשות עם זה. זה מתחיל להזכיר את בעיות המשקל שלנו- אטקינס (ז"ל), נקודות שומרי משקל, אשכוליות, ספורט, אנונימוס שמנמינוס... וחוגת המשקל מועילה לנוע אך קלות. בקיצור, אתם מלינים, העשרת אותנו בידע על האושר אבל מאושרים קשה לצאת מזה.

זרעים של אופטימיות

ראשית קראו שוב את סיום הטור הקודם שם מוזכרת שיטת "3 מאורעות חיוביים היום" שמצליחה לעשות פלאות. יש עוד כמה טריקים כאלו שנשוחח עליהם בהמשך. שנית, הממוצעים במחקר לא מציג מציגים את כל התמונה. למשל לגבי השפעת הנישואין מסתבר שאצל רבע מהאוכלוסייה רמת האושר עלתה ונשארה למעלה (בואו נתעלם לרגע מכך שפירושו שאצל חלק דומה הוא ירד למטה). כלומר יש אפשרות שנקודת הבסיס של אושר שלנו תעלה לאורך זמן. יש באפשרותי לציין נקודות נוספות התומכות באופטימיות, אבל כשהרשימה מתארכת אנחנו מתחילים להיות חשדניים באשר לערכם של רכיביה. על כן אני רוצה לנקוט בגישה אחרת לחלוטין. נודה על האמת!, הרי בלאו הכי אין שום סיכוי שהייתם משתכנעים על ידי איזשהיא נוסחת קסם או מתכון פלאי, הלא כן?! "עוד שרלטן במחוזותינו" הייתם מפטירים. האושר הוא בן (בת) זוג רציני וכמו בכל מערכת יחסים ארוכה צריך להשקיע בו, להבין אותו, ללמוד אותו. בטור הזה חשפנו תכונות שלו שיכולות להסביר את הקשר המדשדש עימו. המחקרים החדשים יחסית בתחום הפסיכולוגיה החיובית מלמדים שיש באפשרותנו לשפר בצורה ניכרת את היחסים. אצטט לסיים את Sonja Lyubomirsky אחת החוקרות המובילות בתחום, "צריך לעמול בכדי להשיג את האושר אבל זו העבודה המתגמלת ביותר שתהיה לך אי פעם בחיים". השגת האושר זה מסע מתמשך, תהליך שמצריך שינוי והשקעה. המסע הוא מאתגר, ואף מהנה, ההשתתפות בו מהווה חלק ניכר מהגמול.