ידידים ותיקים וטקס.
פעם בחצי שנה אני הולך לרופא עור. אני כבר מכיר בעל פה את הרוטינה. הוא מחליק את כרטיס קופת החולים, אני פושט את הסוודר, החולצה וה- טי-שירט ואז מתחיל טקס הוודו הבא. אני מצביע על נקודה על הגוף, הרופא מסתכל, ממשש, ממצמץ, ממשמש, ומצהיר בביטחון גדול: אה זה כלום זה דרמטיטיסבלוטה. אני מתקשה בקליטת השם, אבל הרופא מאוד נינוח. ניכר שהוא מכיר את דרמטיטיסבלוטה שנים רבות ואף נוטה לו חיבה רבה. (הערה מתודית: דרמטיטיסבלוטה איננו כמובן השם שבו השתמש הרופא. אבל זה מה שאני זוכר). אני מצביע על משהו אחר, הרופא ממשש, ממצמץ, ממשמש, ואומר בשמחה: אה! שום דבר, זה דרמטיטיסבלוטה צעיר. הללו יש להם שמות תפלצתיים כבר שהם נולדים. ביצור הבא העניין הופך לרציני יותר, הרופא ממשש, ממצמץ, ממשמש, מושיט יד לכיס חולצתו ושולף זכוכית מגדלת ענקית. אני חושד שזיהה נמלה על גבי והוא מנסה לשרוף אותה עם הזכוכית המגדלת, אבל לא, הוא מסתכל דרכה בזוית α, משנה לזוית β, ומתמקד לבסוף ב- /4π , ואז על סף מה שנראה בעיני כתגלית גיאומטרית מהפכנית הוא משחרר מגרונו: אהה, כלום, כלום, ממש כלום, זה פיטריאזיסשפיץ. אני מנסה לזהות שמץ של בעיה בפניו של הרופא, אך נאדה, עורו רגוע למשעי ופניו מוארות מהמפגש עם המכר הוותיק. וכך זה נמשך, אנחנו מתוודעים לעוד דרמטיטיסבלוטה ועוד פיטריאזיסשפיץ -כנראה המקבילות לכהן וללוי אצלנו- והרופא בשלו: שום דבר פה וכלום שם. נטייתי הטבעית היא להאמין באנשים, ועל כן אני כמותו, פני מוארים ועורי רגוע למישעי, ברם אולם אינני יכול שלא לתהות כמה דרמטיטיסבלוטות ופיטריאזיסשפיצים אוכל עוד לשאת על גבי מבלי שהללו יכריעוני?! בעוד אני תוהה, אני מבחין בצל של היסוס אצל הרופא, הוא מסתכל, מרחיק את זכוכית המגדלת, מקרב אותה, משנה זוויות, ממשמש ובוחן ואומר בהיסוס : זה נדמה לי.....דרמטיטיסבלוטה, אבל... - הוא חוכך, פורך באצבעות ידו הלוך ושוב על סנטרו - בוא נסתכל על זה עוד חצי שנה. על רקע ההיסטוריה שלי עם רופא העור, המאורע הדרמטי ביותר שאני מצליח לדמיין הוא שבביקור הבא יתברר רחמנא ליצלן שהספק דרמטיטיסבלוטה הזה הוא למעשה פיטריאזיסשפיץ. עם אי בהירות ענקית זו אני מסיים עוד ביקור.
אותו טקס ותובנה חדשה.
לרופא עור אני הולך עם אשתי. כשנודע לי בפעם הראשונה שיש לי דרמטיטיסבלוטה, שותקתי למספר דקות ומאז אינני מעז ללכת לרופא עור לבד. אתמול הלכתי שוב לרופא, כמובן עם אשתי. טקס הוודו התנהל כדת וכדין. אחריו התחיל טקס דומה עם אשתי: שום דבר1, כלום2, חסר חשיבות 3, אהה4 ו-בואי נסתכל על זה בעוד חצי שנה5. מסתבר שהיצורים הללו ליברלים מאוד ואין להם העדפה למגדר מסוים. אחרי זה התחיל דיון מעמיק על משחות. אני אחסוך לכם את הדיון המפורט שהתקשיתי לעקוב אחריו. הצלחתי להבין שיש אפשרות שהמשחה תעזור וישנה אפשרות שהמשחה לא תעזור. נכון שאת האמת המתמטית הבלתי ניתנת להפרכה זו, ניתן ליישום גם על רופאים אחרים הממליצים על אקמול ואנטיביוטיקה, אבל אם כי המתמטיקה היא אחת, הפסיכולוגיה אצל רופא העור עובדת אחרת מאשר אצל שאר הרופאים, נדמה שאצל רופא העור כל משחה היא מיזם סטרטאפ שסיכוי הצלחתה-כמו סיכוייו של סטרטאפ מצוי-הם בערך אחת ל-10. לאחר שסוכמה עם הלקוח (אשתי) המשחה המועמדת, החל דין ודברים על תכיפות השימוש בה. בפשרה שבין הרופא שגרס פעם ביום לבין אשתי שפחדה מתגובות לא רצויות ודחפה לכיוון הפעם בשבוע הוסכם על יום כן ויום לא. פתרון נאה לדברים נוספים רבים בחיים. בימים אלו, בהם אני שוקל כיווני קריירה שונים , התחלתי לשקול להיות רופא עור. יש לי את מרבית התכונות הנדרשות: אני קשוב לאנשים, אני נכון לפשרות, אני ד"ר ותוך 3 חודשים לכל היותר אוכל לזכור את שמות היצורים הללו. בעוד אני חולם על הקרירה החדשה שלי ועל הרופא כמודל לחיקוי, משהו בהתנהגות הרופא לוכד אותי. הרופא מקדיש לבדיקה את מלוא תשומת לבו. הסטטיסטיקות מספרות שביקור אצל רופא אורך בממוצע 5 דקות מהם 4.5 דקות הוא מקליד באצבע אחת במחשב כאשר שתי עיניו מרותקות בסקרנות של ילד במעשיה של אותה אצבע. גם הרופא שלי מסתפק באצבע אחת בלבד, אבל בניגוד לסטטיסטיקות הוא לא מותר על זכוכית המגדלת, על סריקה מעמיקה, על מישוש קפדני ועל זימוני לבחינה נוספת בעוד חצי שנה. אהבתי את זה. אנחנו זועמים לא פעם על הרופאים (או על המערכת שמאלצת אותם לכך) על חוסר תשומת לב, והנה הרופא בהליך רוטיני להפליא משכיל להשקיע תשומת לב ראויה. ובכל הכנות אני מצדיע לו.
תשומת לב כאמצעי להעלאת אושר.
תשומת לב (mindfulness) מאפשרת לנו לחוות את הרגע, את הכאן ועכשיו, היא יוצרת מעורבות, מגבירה את המחויבות ומביאה שביעות רצון, הנאה ואושר. החיים שלנו מתאפיינים ברגעים רבים של חוסר תשומת לב, אנחנו לא חווים אירועים שלמים שמתרחשים סביבנו, אנחנו מתנהגים באוטומטיות, אנחנו לא משקיעים מחשבה, משקיפים על דברים ברישול. כאשר באותם מצבים בדיוק אנחנו משקיעים תשומת לב ומשנים את נקודת המבט, אנחנו מצליחים להפוך אירועים שגרתיים ועייפים לרעננים ומעניינים. חשיבות תשומת הלב וההווה מקבלת ביטוי נרחב בתרבויות שונות. האגדה הבאה ממחישה את מרכזיותם בבודהיזם:
אחרי שלוש שנות לימוד הגיע נזיר המתלמד למעונו של רבו. הוא נכנס לחדר עמוס במחשבות ורעיונות על הבודהיזם מנסה להתכונן על השאלות עמוקות שעליהן יבחן אותו רבו
"יש לי רק שאלה אחת" אומר הרב
"אני מוכן" אומר הנזיר המתלמד
"בכניסה, האם הפרחים היו בצד הימני או בצד השמאלי של הסככה?"
התלמיד הנבוך סב על בהונותיו ויצא לשלוש שנות לימוד נוספות.
אני בוכה כל פעם שאני קורא את הסיפור, נכמרים רחמי על התלמיד המסכן. אני גם מבין שאין שום סיכוי בעולם שאהיה רב בודהיסטי. בכל מיני ספרי עצות מסבירים לך שכדאי לעצור רגע להתרשם מיפי הפריחה ומניחוחה. אין טוב לנפש מ-30 שניות התייחדות עם סביון רענן, הם טוענים. אני מקנא בברי המזל שזה עובד עליהם. לי זה לא מצליח. לא פריחת הנרקיס, לא מראה הנוף הקסום וגם לא רשרוש הרוח. מה לי ולאלו?!, מה בדיוק אעשה איתם באמצע כל ההמולה והלחץ שבשבוע העבודה. לא כך הצלחתי להתחבר להווה. אבל הנה, רופא העור עושה את זה, ומדוע לא אני?!
תחום הפסיכולוגיה החיובית, מקדיש גם הוא מקום נרחב להתמודדות עם ההווה וממליץ על מעורבות עמוקה שלנו בנעשה כאן ועכשיו. לחוקר הבולט בתחום יש שם מפחיד יותר מדרמטיטיסבלוטה, כותבים אותו כך Csikszentmihalyi ומבטאים את זה כך chick-SENT- me-high. הנ"ל חקר במשך שנים רבות את מה שמכונה Flow . אותה זרימה שאנו חווים כשאנו מעורבים וחווים בכל נימות נפשנו את מה שאנו עושים. זה יכול לקרות במגוון גדול של מצבים: כשמפסלים קרמיקה, עובדים בגינה, מתכנתים, כותבים, פותרים סודוקו, מטיילים, משחקים כדורסל. מסתבר במפתיע שהרגשה טובה זו מתרחשת יותר בעבודה מאשר בשעות הפנאי, מפתיע, כי רוב האנשים עורגים לסופ"ש, לזמן הפנאי, לחופשה ולא מזהים מספיק את האפשרויות להנאה גדולה בעבודה עצמה.
הדרך שלי להווה
כאמור לריחם של הפרחים לא התחברתי. גם ה-Flow היה בעיתי מבחינתי. הוא נראה לי כדבר רצוי ונפלא, בודאי שיכולתי לזהות מצבים שהוא מתרחש אצלי, אבל לא הרגשתי שאני שולט בו . מין מצב שבא והולך מבלי שיש לך השפעה עליו. האסימון נפל לי בכל זאת בצורה אחרת. קראתי את "באושר ובאושר" של טל בן שחר וזיהיתי שיש בי מאפיינים חזקים של עכברוש מירוץ- אל תבוזו לי, אני מהמר שאצלכם זה קיים גם כן, למעשה זו אופייני לתרבות המערבית כולה וסימפטומים של עכברושיות נמצאים אצל כולנו. בכל נקודת זמן אני בציפייה לסיומו של אירוע שאחריו ירווח - סיום פרויקט א', מעבר חלק של אבן דרך ב', גמר הפקה ג', והתגברות על צרה ד', אתגר ה', רעש ו', קטסטרופה ז' ולחץ ח, אי עמידה בזמנים ט', קצת סיפוק י' שמיד אחריו משבר י"א'. אותיות כחול על שפת היום. תמונה הזו הבהירה לי שאני עסוק הרבה פחות מדי ברגע נתון והרבה יותר מדי בציפייה לרגעים טובים שיבואו. זה מתבטא בכמיהה הדתית לבואו של סוף השבוע. אז אני יכול לאפסן את כל האותיות ולשכוח אותם. לרוע המזל עוברות אך שעות ספורות ושוב מגיע יום א', האותיות נשלפות מהקופסה ושוב משתלחת בי הכמיהה לסופ"ש הבא. התרחיש הציב מראה חדה מאוד מול עיני והבנה שטמטום זה אנדרסטייטמנט למצב. מה לעשות? הבנתי שבאירועים אינני יכול לשלוט, מספרם של אלו אינסופי והם ימשיכו לשכון איתי לעד. אמצתי לכן את העצה הותיקה: "אם אינך יכול לבטל אותם, היה איתם". ניסיתי את העניין וזה עבד נהדר. העיקרון היה לעסוק בהווה בכל 100% תשומת לב: לא להרהר בפגישה הבאה במשך הפגישה הנוכחית, לא לנתח את הבעיה מהפגישה הקודמת, לא להתלבט בלוז שצריך לטפל בו בעוד 3 שעות, לא לספור את השעות ליום ה'. נתתי את כול כולי לאינטראקציה הנוכחית: הקשבתי במלוא תשומת הלב, התעמקתי לחלוטין בעניין שעליו שוחחתי, חשבתי רק על הנושא העכשווי. התייחסתי להווה כאל הדבר הקיים היחידי (ניסיתי לפחות, זה לא תמיד עבד). הרגשתי נהדר. הייתי יעיל יותר, סובלני בהרבה לעמיתי, סבלני לעצמי, צלול במחשבותיי, נקי בהחלטות.
מסקנות
זה נראה טוב מדי, מוצלח מדי, ולכן מעלה מיד חשד שמשהו מפוקפק מסתתר בסביבה. אני מנסה למצוא אבל.. , הסתייגות, קסם שפג. אבל.. אין אבל!, זה הצליח. לא הרגשתי מואר כמו נזיר בודהיסטי, לא ריחפתי מעל הקרקע, לא הרגשתי שהעולם קסום ומופלא ושריח הנרקיסים הוא פלא קוסמי. אבל הרגשתי שאני תורם יותר, יעיל יותר, נהנה יותר, מוטרד פחות, ממוקד יותר. האותיות המשיכו לזרום בדיוק כמו קודם אבל נהניתי לקרוא חלק מהן והוטרדתי פחות מאחרות. בעסקים בוחנים את היחס בין התמורה להשקעה (R.O.I). הוא היה גבוה להפליא- תמורה גדולה, מאמץ קטן.
