שיטת המטאטא להעלאת האושר

לפני ההתחלה- בהמלצתו של אחד הקוראים - אסף - הוספתי לרשימת הספרים המומלצים את "The Happiness Hypothesis" אסף הוא שותף נאמן להתענינותי בתחום. לבד מתכונות אנושיות יפות ואחרות שבהן הוא ניחן, הוא גם בעל השכלה בפסיכולוגיה ומשלים את החוסר שלי בנושא. בספר הסתכלות שונה על נושא האושר וחיבור בין המדע הנוכחי לבין והחכמה העתיקה. גם אסף וגם אני מאוד אהבנו את הספר. בגילוי נאות אציין שאסף הוא גם הבן שלי.

רקע
יש לי בית עם גינה וכלבה עם שיער. הספרות המדעית מכירה בכך שאלו משתנים בולטים המשפיעים על ניקיון הבית. תוסיפו לזה את רצפות הקרמיקה ותוכלו לשער את המצב. כל הזמן צריכים לנקות, וגם אז התוצאות מוגבלות. במחקר בינתחומי מתחבטים היסטוריונים בכירים בשאלה: איפה התחבא כל הלכלוך ברצפות האבן הישנות? ועמיתיהם הפיסיקאים בקושיה: מדוע נמשך הלכלוך לקרמיקות?. יש תיאוריה הגורסת שהצבע הוא המפתח, אם בוחרים צבע קרמיקה מתאים - כלומר מין בליל מעורבב ולא מוגדר שמבלבל את הלכלוך - זה עוזר. אני עוד לא ראיתי את הצבע הזה. אבל אני חושב שהכיוון נכון. המודל הוא תעשיית הטקסטיל. בימים עברו כל אימת שהתרפטו מכנסי נסעתי עם הורי לשמוליק בהרצלייה וקנינו זוג חדש. היום את הג'ינס קונים עם חורים. זה פטנט מצוין, הם אף פעם מתרפטים. לך תבדיל בין חור חדש לחור ישן. מסתבר שהעניין המוזר הזה הוא להיט עסקי. לכן אני חושב שזו תהיה השקעה סולידית לחלוטין לייצר קרמיקה שהלכלוך כבר עליה. כרגע אין קרמיקה כזו ולי יש בעיה.

הצגת הבעיה
בית, גינה, כלבה, קרמיקות כל אלו נכללים בקטגוריה של "נסיבות החיים" שהזכרנו בטורים הקודמים. אלו להזכירכם אחראיים על 10% בלבד מאושרנו. נסיבות החיים מאופיינות בכך שלא ניתן לשנות אותם בקלות. אפשר אומנם לספר את הכלבה ולהשקיע בגנן, אבל להחליף שוב קרמיקות?!. ולכן הטקטיקה הממוצעת הנכונה זה לקבל אותן, את נסיבות החיים ואיתן את הקרמיקות. אני כידוע לכם מובטל מעבודה סדירה בימים אלו ולמרות הכתיבה בבלוג עדיין נותר לי זמן לגוון את עיסוקי המסורתיים. עיסוק מעניין שלקחתי על עצמי הוא ניקיון הבית. ניגשתי למלאכה עם רצון נחוש והתלהבות ללא מידה, אלו תנאים הכרחיים לעניין אבל מסתבר שלגמרי לא מספיקים. מהר מאוד הבנתי שאני ואשתי חלוקים על שיטות העבודה. הסגנון שלי משכבר הימים הוא להתחיל בשאיבת אבק ואחר לעבור לשטיפת הרצפה. אשתי גורסת בתוקף שההליך היעיל הוא לטאטא בטרם השטיפה. כאמור בנסיבות החיים שלנו, קל מאוד אפילו למאותגר לכלוך כמוני לזהות אבק בבית בכל רגע נתון, כלומר גם בשיטה האחת וגם ברעותה. נוצר, עם כך, מצב בו לא מספיק שהניקוי יהיה יעיל, חשוב לא פחות שכולם יהיו משוכנעים שהושקעה מלוא התשומה האפשרית. במילים אחרת, הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות.

ניתוח הבעיה
לא היה טבעי יותר מאשר לשנות את הטכנולוגיה ולעבור מיידית למטאטא. אבל, לא היה לי קל, העדפה שלי לשואב האבק היא חזקה מאוד ולא השתכנעתי כי המטאטא עדיף (מטעמי זהירות מדעית אודה כי אין ממצאים התומכים דווקא בגישתי). הקמתי פורום חשיבה ושוחחתי עם חברי עופר. הסתבר להפתעתי שהתופעה מוכרת. מסתבר שגם אצלו ובת זוגו הנטייה היא ברורה: נשים למטאטא וגברים לשואב. הממצא המפתיע הוביל אותי להשערה כללית בדבר הקשר בין טכנולוגיות הניקיון למגדר. בדיעבד זה נראה ברור – שימוש בשואב אבק הוא למעשה מסע ציד של חלקיקי הלכלוך ואילו הטאטוא – הוא תהליך של טיפוח הברנשים הללו לכדי ערמה, ואידך זיל גמור. החקירות הללו הרחיבו את אופקי אבל לא סייעו בפתרון הבעיה. מבחינה טכנולוגית ישנן 2 אפשרויות ברורות: מטאטא או שואב אבק. אבל הטכנולוגיה, כדרכה, לא מציגה את המורכבות האנושית הנאותה. מרחב האפשרויות המשמעותי שעמד בפני באותו רגע היה
(1) להחליף את השואב במטאטא ולצאת פרייר
(2) להשתמש בשואב אבק ולהצהיר בריש גלי שטיאטאתי
(3) להמשיך ולשאוב ולהכריז על העניין כמלחמה אידיאולוגית.

האופציה ה- 3 נפסלה כמובן על הסף. אידיאולוגיה במערכת יחסים איננה טקטיקה נבונה בלשון המעטה. אופציית השקר עדיפה באופן בולט על האידיאולוגיה. למשל, אם חבר היה מספר לי שזו הטקטיקה שנקט בה הייתי תומך בו בחום - זה לא שקר באמת, זה רק שקר לבן, למען שלום בית, לא יגלו אותו (אין סיכוי! בודאי שיגלו) וכו' וכו'. הפעם, האופציה הזו לא התנגנה לי טוב. נשאר הפרייר. מצד אחד יש כאב גדול בלהיות פרייר מצד שני זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלי, כך ששקלתי את האופציה ברצינות. אבל פה מדובר במערכת יחסים ומאוד לא בריא להיות פרייר בתוך מערכת יחסים, קל וחומר ביחס לאירוע שקורה מידי שבוע. קשה.

הפתרון
ואז באה ההארה. פירקתי את מרחב הבעיה לשני מימדים בלתי תלויים. המימד ההנדסי: מטאטא, שואב אבק. והמימד הרגשי: פרייר, שקרן, מטומטם (כלומר אידיאולוג). עד כה נראה אותו דבר, אבל מיד קפצה ההרחבה המתבקשת למימד הרגשי: נדיב (נדמה לי ששם העצם נתינה הוא המתאים פה ביותר, אבל ההטיה המתאימה פה "נותן" היא מוזרה) והתגלה במלוא הדרו הפתרון הפשוט והנכון: אני אשתמש במטאטא כי אני רוצה להעניק לבת זוגי.

סוף דבר
אני משתמש במטאטא ומרגיש מצוין. מידי פעם אני משלים (את העבודה) עם שואב האבק על מנת לספק את אינסטינקט הציד שבי. בת זוגי שבעת רצון מהתקדמותי בתחום הניקיון, והארץ שקטה שעות רבות.

מדעי המטאטא
זו חוכמה עתיקה מאוד שנתינה מעניקה לנותן כמו גם למקבל. ההתנסויות אישיות שלנו תומכות (אני מקווה) באמונה זו גם כן. ממצאים מחקריים מהפסיכולוגיה החיובית מלמדים שאכן יש רגליים לטענה. לוברמיסקי ושו"ת http://www.faculty.ucr.edu/~sonja/papers/LSS2005.pdf בקשו מקבוצה של משתתפים לבצע פעילות של נתינה במשך 6 שבועות. הפעילויות יכולות להיות: לעזור לחבר בשיעורי בית, לבקר מכר רחוק, לכתוב מכתב תודה, להקפיץ את האחות לחברה וכו'. כל משתתף על פי נטיותיו ונסיבותיו. מידי שבוע המשתתפים נדרשו לבצע 5 פעילויות כאלו. קבוצה אחת נתבקשה לפזר את הפעילות על פני ימי השבוע. קבוצה שנייה נתבקשה לרכזה ביום אחד בכל שבוע. נמצא שרמת האושר של המשתתפים בניסוי אכן עלתה (ולא עלתה אצל קבוצת הביקורת) אבל באופן מפתיע נמצא שהעלייה התרחשה רק אצל המשתתפים שרכזו את כל פעילויות השבועיות ליום אחד בכל שבוע. במאמר סוקרים ומנתחים המחברים את פעילות הנתינה כמו גם פעילויות יזומות אחרות בצורה מקיפה ומרשימה. לענייננו אצביע על הנקודות שנראות לי מרכזיות.
ראשית. הניסוי הנ"ל מאושש לשמחתנו את הפוטנציאל של הנתינה להעלאת אושר. עם זאת בניסוי אכן אירעה עליה ברמת האושר אבל עדיין נותר לחקור האם ניתן להעלות את האושר לאורך זמן.
שנית מסתבר (כמו בכל מקום שיש אנשים) שהדברים מורכבים. נתינה באופן אחד (ביום המרוכז) הביאה לתוצאות חיוביות ונתינה באופן אחר (במפוזר) לא. אפשר בדיעבד למצוא הסברים לתוצאות הללו, אבל מעבר להסבר זה או אחר ראוי שתופעה זו תשמש אזהרה מפני יישום טכני של השיטות השונות. יש תקווה, אפשר לשפר, אבל אין פתרון קסם וטייס אוטומטי. זה מסע מהנה ומתגמל, אבל כמו במסע- לפעמים טועים, ולפעמים הולכים אחורה כדי למצוא דרך טובה יותר, לפעמים מתבוססים בבוץ וכמובן גם מגיעים לפסגות מקסימות. במסע הזה אתם יכולים וכדאי להיעזר באחרים אבל בלתי אפשרי להצליח בו אם אינכם לוקחים חלק פעיל בו, עם השקעת תשומת לב, למידה מטעויות והתאמתו אליכם.