המסע אל הפנימיות

אזהרה: לבעלי קיבה חזקה בלבד!

מוקדש באהבה לאנשי חברת Given Imaging ובמיוחד לשרון, חדווה ולקדוש רבי רפי נוביץ

הפעם טור עם גוון אישי. השבוע עברתי אירוע שהשפיע עלי עמוקות ואפשר לי הצצה נדירה לפנימיותי. סברתי שמן הראוי שאתם שליוויתם אותי ימים רבים כל כך תשותפו גם בחלק זה של עולמי הפנימי.

רקע חברתי
רפי, חבר שלי, עובד בחברת Given-Imaging. החברה הזו הממוקמת ביקנעם, מפתחת גלולות שמצלמות לך את המעי- הדק וגם הגס. אתה בולע את הגלולה כדרך כל כדור אקמול רגיל וזו בדרך הטבע עושה את מסלולה בגופך עד שהיא יוצא מהמקום המיועד להוצאת המזון. הגלולה הזו מכילה 2 מצלמות קטנות שכל אחת מצלמת בקצב של 2 תמונות לשנייה. כלומר בסה"כ מפיקה הגלולה 4 תמונות לשנייה. אם למשל הגלולה מטיילת אצלך דקה היא מנפיקה 240 תמונות. בטיול של שעה שמשקף הרבה יותר את מה שקורה נוצרות קרוב ל – 15000 תמונות, כך שסה"כ פנימיותך נחשפת במלוא הדרה לכדי סרט שלם עם סיום התהליך הנ"ל. רפי ואני חברים זמן רב אבל מעבר להתעניינות בעליות ובמורדות של מנית Given והסקרנות מתי יפלו על רפי הררי אופציות עם כסף לא נוצר שום קשר אינטימי ביני לבין אותה גלולה.

בשחר של החצי השני
הדברים החלו להשתנות משעברתי את גיל חצי המאה. בגיל כזה מתחילות להגיע לך בדואר מקופת חולים וכל מיני מוסדות אחרים הודעות על מיני בדיקות שראוי שתעבור. אם הצלחת עד אז להדחיק את גילך, להתנחם בכך שה- 50 של היום זה כמו ה- 40 של פעם וכל מיני הגנות אחרות – הרי אותן הודעות בדואר - שנועדו כמובן אך ורק לבריאותך ולשלוותך - משליכות אותך בחזרה ללא רחם ובפראות למציאות העגומה. אחת הבדיקות זו דם בצואה. אין לכם מושג כמה הודעות כאלו קיבלתי. מסתבר שישנה ישות ממלכתית שכל מה שמעניין אותה הינן ההפרשות שלי. זו לא תרפה ולא תמצא מנוחה עד שתוודא בדיוק מה מצבן. הנחישות של המוסד הזה ראויה להערצתנו, נחישות דומה מצד המשטרה הייתה להערכתי מחסלת לחלוטין את הפשע המאורגן. אבל דם בצואה עדין איננו פשע ולבטח לא מאורגן ולי כל העניין הזה לא נראה במיוחד. אשתי הסתכלה על התנגדותי בחשד ובמורת רוח ובואו נייחס את זה לרצונה לבלות איתי חיים ארוכים -התחלתי לפקפק במוטיבציה הנ"ל שלה כשיום אחד החתימה אותי על כרטיס "אדי". בכל מקרה אני המשכתי במריי. באחד מלילות שישי, בינות לסלט קינואה ופרוסת עוגה העניין עלה לדיון חברתי. הישועה הגיע מכיוון לא צפוי, רפי –Phd בהנדסה רפואית ואחד שבילה את שנותיו האחרונות בצפייה במאות סרטי מעי דק וגס - הסביר שהבדיקה חסרת חשיבות. בזה הסתיימה הפרק עם אותו מוסד ממלכתי שהיה כל כך מעוניין בהפרשתי אבל התחיל פרק אחר.

קשה באימונים וקל בקרב
בפרץ של טוב לב ורצון לגרום נחת לאשתי הכרזתי שאעשה את בדיקת הגלולה המצלמת. כמובן שכבר הכרזתי בעבר לא מעט הכרזות שעדיין לא ממשתי- לתקן את הקילוף בקיר, לנקות את החלונות בחדרי הילדים – אבל הפעם הייתי נחוש להכריז וגם לקיים. שרון מ- Given היא האחראית על הניסוי ומהר מאוד זומנתי לבדיקה. כמה ימים לפניה קיבלתי כמה חומרים כימיים והוראות הפעלה מדויקות להכנתי לקראת הבדיקה. הסתבר שההכנה דומה להכנה של קולונסקופיה הידועה כהכנה לא מאוד נעימה. עיני חשכו, קיבתי החלה להתהפך כבר עתה, אבל ישנם אירועים שבהם גבר צריך ללכת עם כל עוצמותיו הלאה ומבלי להחטיף ולו מבט קל אחורה. במרכזו של תהליך ההכנה שתייה של 3 ליטרים של חומר במשך כשלוש שעות. עושים את זה, זה לא נורא אבל מוזר. הרגשתי כמו פרה והמונח כרסו הולכת לפניו התחיל לקבל ממשות פיסית מאיימת. בדיעבד הסתבר שפרה, היה שלב התפתחותי גבוה למדי לעומת מה שהרגשתי אחרי זה. הנוזל שנכנס מצד אחד יצא עם השהייה לא גדולה בצד השני ואני התחלתי להרגיש כמו צינור בלי ברז. מעט הידיעות שהיו לי על מערכות הגוף החלו להתערער לחלוטין. חצי מאה ידעתי בביטחון גמור שנוזלים יוצאים אצלי מקדימה, פתאום הסתבר לי שישנו ערוץ חלופי. מה אגיד: כרס תפוחה, צינור ללא ברז, ערוץ לא מוכר- לא כך דמיינתי את החיים.

המסע אל הפנימיות
למחרת התייצבתי ביקנעם ב- 08:00. מוקמנו בחדר קבלה נעים מצויד טלוויזיה ועם עשרות בקבוקי שתייה מכל צד ועבר. לצידי היתה סבתא מאחד ממושבי הסביבה. ישבתי רגוע ומתוך ידיעה שהמאמץ המרכזי כבר מאחורי. כמעט נכון, הסתבר שצריך ללגום עוד ליטר. הסבתא המושבניקית הפליאה בביצועיה , עוד לא הספקתי לעכל את הצורך בבקבוק הנוסף וראיתי שהבקבוק שלה כבר ריק למחצה. ב-10 בלעתי את הגלולה והחל האות לתחילתו של המסע הגדול. מידי כמה זמן התחברנו למחשב שהקרין את התמונה המתקבלת מהמצלמה ושרון פרשנה לנו איפה נמצאת הגלולה. כמו כל דבר גם המסע הזה מתחלק ל- 3 חלקים. הקיבה, המעי הדק, 7 מטרים של צינור עדין ולבסוף המעי הגס קצר בהרבה אבל טיפוס. הקיבה היא מין שק והפתח בינה לבין מעי הדק נמצא בצידה ולא בתחתיתה. כלומר הגלולה שלנו צריכה לקפוץ קלות לתוך הפתח הזו מקרקעית הקיבה. למתמטיקאים שביננו – נוח לתאר את התהליך כהתפלגות גיאומטרית, כסדרה של קפיצות של הגלולה מהקרקעית לכיוון פתח היציאה. הסיכוי שלה להצליח לצאת בקפיצה נתונה הוא x (נגיד אלפית) אחרי מספיק ניסיונות – נגיד 10,000 – יש סיכוי ענק שהגלולה תמצא את פתח היציאה. מסתבר שה-x שלי קטן בהרבה מהערך אצל עמיתיי הנבדקים ולאחר שעתיים הגלולה שלי עדין המשיכה לקפוץ בניסיונות נואשים להגיע למעי הדק כאשר אצל עמיתי היא מזמן הייתה בעיצומו של טיול נעים במעי הדק. בכיתה ג' הייתי הרץ המהיר בכיתה, עכשיו סבתא ממושב באזור יקנעם (ועוד 2 אחרים שבכיתה ג' היו רואים את הגב שלי) משיגה אותי ללא קושי. זה לא היה קל, אבל גם אני לא נולדתי אתמול והייתי נכון להמשיך להיאבק. התחלתי להתנועע בזויות שונות עם האגן בניסיון לסייע לגלולה לקלוע לפתח המתאים. אני הרגשתי מצויין עם התנועות הללו ותחושת קלילות התפשטה בגופי. היה נדמה לי ששרון וחדווה ניסו להסתיר את מבטיהם, יתכן שכלפי חוץ זה התפרש לא משהו. היחידה שזה לא השפיע בשום צורה הייתה הגלולה, זו המשיכה לקפוץ ולקפוץ בלא הצלחה. לבסוף ההסתברויות עשו את שלהן, וגלולתי החלה במסעה. התמונות מהמעי הדק היו מרהיבות- המעי עטוף במין קרום עדין מאוד וחלק והתמונות יצאו בהירות וחדות בצורה מעוררת השתאות. פלאי המדע והטכנולוגיה.

רגע של אושר
המעי הדק הוא יצור אחראי הרבה יותר מהקיבה והוא מצויד במנגנוני התכווצות עצמית שדוחפים כל הזמן את הגלולה, כך שברגע שמתחיל הטיול בו זה רק עניין של זמן עד שיסתיים. אצלי שוב זה לקח הרבה זמן. שרון וחדווה גילו אמפתיה. אינטראקציה חברתית ידועה כגורם אושר מרכזי וגם הפעם העניין עבד. גם רפי בא לבקר לראות מה קורה. רפי הוא חבר יקר וכשהוא גילה את מיקום הגלולה אצלי תמך בי בחמימות ובנועם ואמר: "איזה פשלונר אתה!". מזל שיש חברים. הסבתא מן המושב מזמן כבר סיימה את כל התהליך והלכה הביתה ואצלי עוד לא ראו את תחילתו של המעי הגס. שעה נוספת עברה ורפי שוב בא לתמוך בחום וחיבר אותי למוניטור והופ תפסנו את הגלולה בדיוק! במעברה מהמעי הדק לגס. אושר מתוק הציף אותי, שני רק לשמחת בית השואבה. האופטימיות שבה לשרור בכנפי, לבי רחב והתחלתי לפתח רגשות אבהות לגלולה המקסימה.

רגעים של קושי
מסתבר שהמסלול במעי הגס איננו פשוט כל כך. תעלת המעי הגס פונה בבטן ימינה (נניח 10-20 ס"מ) ואז ללא שום אזהרה קודמת עולה למעלה! מה פתאום למעלה עכשיו? בשביל מה זה טוב?!. רק לאחר מכן היא פונה שוב שמאלה (משהו בסביבות מאחורי הפופיק) ולאחר מסלול שטוח יורדת למטה עד שנגמר הגוף. רפי שרטט לי את המבנה על הלוח ועיני חשכו. נזכרתי בבעתה במיליוני הקפיצות שהגלולה בצעה אצלי בנסיון המעבר מהקיבה למעי הדק והנה פה חתיכת עלייה עם שיפוע של 90 מעלות. כמובן שהגלולה המשכילה שלי הכירה היטב את חוקי מרפי וצייתה להם בנאמנות. שרון וחדווה לא בחלו בשום אמצעי נגד חוקי מול הגלולה הסוררת והלעיטו אותי במיני boosts להאצת התהליכים, האחרון שבהם היה נר!, דבר לא עזר. ב- 6 מיהרתי לעזוב הביתה לפני שיציידו אותי במוצץ ובדובי, כשהגלולה איתי. השידור שלה פסק בסביבות 8 בערב, והיא עדיין עימי, ובאותה שניה, כמו כלבה שגוריה בגרו, איבדתי כל קשר רגשי אליה. בדיעבד מסתבר שאני נמנה על אותם 5% שהגלולה מסרבת לסיים את המסע בגופם תוך 10 שעות השידור שלה.

סיכום
אז מה היה לנו?

נפעמתי מהמדענים, אנשי אלקטרוניקה והאופטיקה שהצליחו לרכז חכמה וידע הנדסיים לכדי צילום מדהים של מערכת העיכול. הרגשתי כמו צינור, הוצפתי באושר כשהצלחתי להצעיד את הגלולה מהמעי הדק לגס, יחסי עם אשתי שופרו, רפי נשאר חבר יקר והתאכזבתי בסיום.

רציתי לסיים את הבלוג ב "סוף טוב" או פואנטה עמוקה אבל הפעם זה לא קרה. בחיים כמו בחיים. אם היה כל כך קל להשיג אושר וסיפוק מכל רגע ואירוע לא היה צורך בבלוג הזה. אז הפעם נסתפק בפן החיובי הזה.