מדוע קשה לשלב תקשוב בבתי הספר?

מבוסס על הספר Disrupting Class

התיאוריה הבסיסית של חדשנות משובשת

חידושים (innovations) מתפתחים בשתי צורות שונות לחלוטין זו מזו -חידוש יכול להיות טכנולוגיה חדשה או שירות חדש או כל דבר שאמור לשרת לקוחות.

במסלול הראשון מתבצע שיפור של הקיים. למשל עוד זיכרון למחשב, מסך יותר גדול או איכותי, שירות יותר מהיר וכד'. כל שיפור שמהווה מענה טוב יותר במובן כלשהוא ללקוחות הקיימים.

המסלול השני הוא מה שנקרא חידוש "משבש" (disruptive). הוא לא מתאים ללקוחות הקיימים. הם לא מעוניינים בו, הוא לא תורם להם. חידוש זה מצליח כי הוא פונה ללקוחות לא קיימים, אוכלוסיה שלא הייתה כלל בשוק לפני זה.למשל המחשב האישי שנולד לא התאים ללקוחות IBM הוא לא היווה תשובה ובודאי לא ראויה למה שהם היו צריכים, הזיכרון שלו היה עלוב, המהירות לא משהו, ואולי הכי גרוע האמינות בעיתית. לפיכך כאשר חברה כמו IBM או Digital מזהות את הטכנולוגיה החדשה, בוחנות אותה ויתרה מזאת אולי אפילו מפרגנות לה הן מהר מאוד דוחות אותה ובצדק מבחינתן. הטכנולוגיה המשבשת לא תורמת ללקוחותיהם הקיימים. גם מנכ"ל בעל חזון יתקשה לשלב את הטכנולוגיה החדשה בפס המוצרים של החברה שלו באשר אנשי המכירות והשיווק ידחו אותה. מסיבה זו לא הייתה שום סיבה ל-IBM לאמץ את המחשב האישי, לקודאק את המצלמה הדיגיטלית ול- RCA חברת אלקטרוניקה אמריקאית ענקית את הטרנזיסטור. החידוש המשבש מצליח כי הוא פונה לאוכלוסיות חדשות לגמרי. אוכלוסיות שלפני כן לא היו לקוחות כלל. הברירה של אוכלוסיה זו זה היא או המוצר ה"משבש" או כלום. שוב ניקח את המחשב האישי כדוגמה. הלקוח - אנחנו בבית - בכלל לא היינו בשוק לפני זה. לכן לא היה אכפת לנו שהמוצר לא חזק מספיק, לא אמין מספיק - והוא תמיד כזה בהתחלה של החידוש המופרע - הוא היה עדיף בהרבה על הלא כלום שהיה לנו לפני זה... אחרי כ- 10 שנים המופרע הקטן מתבשל מתבגר והופך את כולם וממוטט את השוק הישן. דיגיטל, זה שם שמעט אנשים עוד זוכרים אותו. החברות Kodak ו- IBM נזקקו למבצעי התאוששות מרשימים כדי לקום מהקרשים, וחברת Sony אימצה את טכנולוגית הטרנזיסטורים החדישה, יצרה מכשירי רדיו ניידים באיכות מזוויעה אבל זולים וניידים ואחרי כמה שנים נתנה נוקאאוט ליצרני הטכנולוגיה האמריקאים. כדי להימנע מרומנטיקה מיותרת כלפי החדשנות המשבשת – וקל להתאהב בה - נדגיש פה כי שני מסלולי החדשנות מכובדים וחיוניים, חברות זקוקות לשניהם וכבודו של כל אחד מהם במקומו מונח.

חינוך וחדשנות משבשת

המחשב והרשת הם חידוש משבש למערכת החינוך, הם אמורים לטרוף את המערכת בצורה מסוימת, למשל לשנות את תפקיד המורה או לייתר חלק ממנו. ככזה יכולתו להצליח מותנית בפניה לאוכלוסיה שאיננה לקוחות המערכת הקיימת. בעיה! כל האוכלוסייה היא כבר לקוחה של המערכת הקיימת. כל התלמידים (ונצטמצם פה ל א-י"ב) לומדים בתי הספר הקיימים. לפיכך אין שדה או שוק שבו יכול המוצר המשבש להתפתח בצורה המתאימה לו. הוא נתקע!. הניסיון לשלב את הטכנולוגיה במערכת הקיימת נכשל כי היא לא נותנת עדיין מענה ראוי ללקוחות (תלמידים) הקיימים. זוהי בקצרה התיזה הבסיסית של הספר ובהמשכו ניתוח מה נעשה ומה ניתן לעשות.

תגובה חינוכית ראשונה

קריסטנסן איננו איש חינוך וגם שותפיו אינם נמצאים בליבו של המעשה החינוך ובשדה הטכנולוגיה החינוכית. לא פלא לכן שנדמה שבספר ישנם קצוות לא פתורים וניתוח לא מעמיק מספיק. קל מאוד לראות את התפרים הגסים כבר בקריאה ראשונה, נדמה שיישום התיאוריה לחינוך מחייבת ניתוח יותר מעודן שיסייע להבין את מידת התאמתה של התיאוריה ורוחב יריעתה ביחס לחינוך אבל אני מציע לא למהר לדחות את התיאוריה המקסימה הזו, בודאי לא לפני שנבחן אותו ביסודיות, היא מספקת זווית ראיה מצוינת ושונה לבחינת התחום אני אייחד את הרשימה הבאה להתמודדות איתה. אני רוצה לסיים עם דגשים על כמה נגזרות שנובעות מהתיאוריה

נגזרת א: הדחייה של הטכנולוגיה על ידי בתי ספר איננה רשלנות או עצלנות של מנהלי בתי הספר או המורים. היא משקפת את העובדה שהטכנולוגיה במצבה כיום איננה נותנת תשובה ראויה ללקוחות של בתי הספר כלומר לתלמידים. אני משער שאפשר להתווכח על הנגזרת הזו. אני אישית מוצא שהיא מזדהה לחלוטין עם התפיסה והניסיון שלי שהמורים אינם המכשול לתקשוב,ושאת הבעייתיות בתקשוב בתי הספר צריך לתלות בדברים אחרים. למשל בחזונות תקשוב שגויים, או בהגדרות מטרות ההישג שאנו (הממשלה, ההורים, החברה) מציבים בפני בתי הספר או אולי כפי שטוען קירסטנסן בחידוש שעדיין לא בשל

נגזרת ב: זה עניין של זמן ואוטוטו זה יגיע. הטענה של קריסנסון - שאותה לא ארחיב כרגע – היא שעל סמך הנתונים של חדירת ה-e-learning אנו צפויים למהפך בסביבות 2014. לא נותר אלא להמתין בסבלנות וגם אולי להגיד אמן!. אבל בל נקדים את המאוחר.

נגזרת ג: קריסטנסן מנתח את השינויים שמערכת החינוך האמריקאית עברה במאה וחמישים השנים האחרונות כתוצאה משינוי המטרות שהוגדרו לה: להקנות את ערכי הדמוקרטיה בתחילה, לתת מענה לכל תלמיד אחר כך (מה שהרחיב את מספר מקצועות הלימוד), לשמר את אמריקה כברת תחרות לעולם ולתת מענה לחלשים (No child left behind). הוא טוען שיכולת ההסתגלות והשינוי שהפגינו בתי הספר לשינויים דרמטיים אלו במטרות היא מרשימה בכל קנה מידה. בתי ספר להבנתו הפגינו יכולת שינוי גדולה בהרבה ממיכולם של ארגוניים עסקיים. הללויה!. ההשוואה של התקשוב בחינוך לעומק התקשוב במגזר העסקי נראתה לי תמיד כבעלת משקל נוצה. אמריקה זה לא ישראל אבל אני מאמין שאפשר לנתח את מערכת החינוך הישראלית בצורה דומה ולהגיע למסקנה מקבילה. בתי הספר שלנו נדרשו להקנות את ערכי הדמוקרטיה והמדינה ואחר להתמודד עם גלי העלייה, ואינטגרציה והגדלת הבחירה ואשאיר למומחים את השאר..

נתראה, אני מקווה, ברשימה הבאה.