tag:blogger.com,1999:blog-12646068606613727262011-11-27T10:52:26.797+02:00גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.comBlogger131100tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-6171589321574128352010-02-28T11:23:00.013+02:002010-03-02T18:05:45.470+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בפוסט הקודם ראינו שאין ראיות לכך שהתקשוב משפר את ההישגים לימודיים. זה היה אחד הטיעונים המרכזיים שעליהם ביסס סלומון את אכזבתו. אז מה עושים? </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">חסרונם של ממצאים חיובים היא תופעה מביכה לכל הדעות אבל לא כל כך מהר ניכנע לנתונים היבשים ונוותר על אידיאולוגיה דשנה. להלן טקטיקות לעקוף את המכשול המטריד. </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><strong>טקטיקה 1</strong> </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">את הטקטיקה הראשונה תיארתי כבר בפוסט הקודם- <a href="http://gilamit.blogspot.com/2010/02/blog-post.html">תופעת הזנב הקצר</a>, שם בניסוח כמשפט מתמטי ועתה כתהליך פרוצודרלי: המכונה אוטוטו... </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">1. הודה שהממצאים מאכזבים, אנשים נאורים כמונו לא יכולים להתכחש למחקר המדעי</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">2. נקוב ב 2 סיבות מדוע המצב ישתנה. להלן 3 סיבות מקובלות שמשמשות ביעילות: i. היום מדובר בטכנולוגיה אחרת מזו שעליה מתבססים הממצאים ii. יש דברים שלוקח זמן רב למדוד אותם וכמובן iii. המורים אשמים</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">3. הפנה לשלושה מחקרים שפורסמו במהלך החודשים האחרונים שמצביעים על תוצאות חיוביות (כלומר תומכים ב-2.) מוזר אבל אל חשש תמיד ישנם כאלו.</span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הטקטיקה זו שרדה לאורך תקופה ארוכה, נדמה שתמיד היא נכונה. מצד שני זה גם חסרונה, זה תמיד עניין של אוטוטו.. וזה מבושש לבוא. מצד שלישי יש תמיד אנשים חדשים יחסית בתחום שלא מכירים את מצד השני מה שמאפשר לה להמשיך ולשרוד. </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><strong>טקטיקה 2</strong> </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><a href="http://www.21stcenturyskills.org/index.php?option=com_content&amp;task=view&amp;id=141&amp;Itemid=105">מיומנויות המאה ה-21</a> הינה דרך אחרת לעקוף את הממצאים המאכזבים. הטיעון הוא פשוט – איננו מודדים את הדבר הנכון. הממצאים אכן מראים את הדבר הנכון – המחשב לא מביא לשיפור ההישגים "הללו" ואנו סבורים שגם לא יביא לשיפורם בעתיד. אבל ההישגים "הללו" קרי- בגרות, מיצב הבחינות הסטנדרטיות אינם היעד המרכזי לחתור אליו. . מה שנדרש הינו שינוי של מטרות ההוראה, שינוי של מטרות בית ספר, שינוי של תוכנית הלימודים. השינוי הוא בכיוון של מה שמכונה מיומנויות המאה ה-21. קבוצה של כישורים, מיומנויות ויכולות שנדרשות מאדם מבוגר בכדי לתפקד היטב בעולם הטכנולוגי-המשתנה-הגלובלי של ימינו. יש לבחון את תקשוב החינוך בהתייחס למטרות חדשות אלו, ושם התקשוב יוכיח את ערכו. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בניסוח פרוצדוראלי : </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">1. הודה כי הממצאים הקיימים אמינים ומשקפים.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">2. הגדל לעשות והצהר: "גם בעתיד התקשוב לא יביא לעליה בהישגים הללו"</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">3. הפתע!: זאת בכלל לא המטרה הראויה. יש לשנות את המטרה</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">4. נקוב במטרה הראויה: מיומנויות המאה ה-21</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">5. לווה את טענתך בהרבה התלהבות ואמונה. השתמש לפחות ב 3 מילים מהרשימה הבאה: שינוי משמעותי, עולם גלובלי, אי ודאות, מהפכה חינוכית, המאה ה-21, סין, הודו, שיתוף, Web2.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">6. נעץ את המסמר האחרון והצהר: לתקשוב תפקיד מכריע במימוש מטרה זו.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">7. הדוף והימנע משאלות מכשילות של שמרנים, קשישים ואנשי דור ה-Web1 כמו: איך ממשים את זה? איך מודדים את זה? מה עם המטרות הישנות? איך אפשר הכל ביחד?. לא תתקשה להדוף אותם, רוב האנשים נחמדים!</span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בפוסט זה אנו בוחנים את ענייננו מנקודת המבט של דרכים לעקיפת מכשול הציונים, מנקודת מבט זו הגישות המוצגות בפוסט מכונות טקטיקות. ראוי בעולם של קלישאות, סיסמאות וחזונות שנסתכל על הדברים ועל עצמנו גם בצורה מלגלגת (אבל כמובן מכילה ומקבלת). עם זאת, אדגיש כי מאחורי כל טקטיקה כזו עומד מטען עמוק של מחשבה והשקפת עולם ראויה המצדיקים לכנות את אותם טקטיקות בשם המכובד אסטרטגיות. </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><strong>טקטיקה 3 </strong></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ענת כהן ורפי נחמיאס הרחיבו את התמונה ומציעים <a href="http://telem-pub.openu.ac.il/users/chais/2010/noon/1_1.pdf">מודל חכם</a> לבחינת מכלול תרומות התקשוב. הנחת המוצא היא שהתקשוב תורם במגוון גדול של ערוצים. התרומות מאורגנות במודל בארבעה מימדים: </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">• שיפור איכות ההוראה</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">• ייעול תהליכי הוראה ולמידה</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">• שיפור בהיבטים רגשיים</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">• שיפור בניהול המידע</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">למשל, תחת יעילות נמצאים: חסכון בזמן עקב גמישות במקום ובזמן וחיסכון בזמן עקב תקשורת בינאישית באתר, תחת המימד הרגשי: נוחות וקלות השימוש ושביעות רצון, ובמסגרת המימד הפדגוגי נמצאים: שיפור דרכי הערכה והבחינה והעצמת תקשורת בין אישית. זו רשימה מצומצמת לחלוטין של התרומות והעלויות הנמדדות, המודל החישובי השלם כולל 108 משתנים 82 פרמטרים ו-44 ערוצי תרומה. במבט ראשוני עשוי המודל להעלות תהיות מהותיות: איך מודדים היבטים רגשיים או כיצד ניתן לכמת את ההיבטים השונים כל כך זה מזה במטבע אחד. אולם מי שמצוי במודלים מתמטיים יודע שניתן להתמודד עם סוגיות אלו בצורה מתקבלת על הדעת. חוסר היכולת לקבוע במדויק ערכו של כל משתנה במטבע מוכר כמו "שקל" אינו מונע מהמודל להוות כלי טוב לחשוב איתו ולהחליט בעזרתו. כהן ונחמיאס מודדים את ההיבטים השונים במטבעות שונים כמו "רגשונים" למדידת ההיבט הרגשיים, ו- "איכותונים" למדידת איכות ההוראה. הם משאירים למקבלי ההחלטות ולנו לקבוע את שער ההתמרה הראוי ממטבע למטבע. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לא צריך להתבלבל משלל המספרים והנוסחאות של המודל. כמו כל מודל מתמטי ראוי הוא משקף הגיון פשוט ובריא וכלי יעיל ונוח ל"הרגיש" כמויות שמתבסס על אינסוף הנתונים הקיימים בשרתים על מידת השימוש ואופני השימוש של הסטודנטים, סגל ההוראה והבירוקרטיה במערכות התקשוב הפדגוגיות.. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הניסוח הפרוצדוראלי של טקטיקה זו דומה ברוחו לטקטיקת מיומנויות המאה ה-21 אם כי שונה ממנו מאוד במהותו: </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">1. הצהר: המחשב לא מביא לעליה בהישגים ולא יביא</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">2. הרחב את היריעה וטען ש: הישגים לימודיים הם אך פן אחד מתוך רבים (44 פנים במודל של כהן ונחמיאס) שעליהם המחשב משפיע</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">3. המצא סימוכין שהתקשוב משפר חלק גדול מ-44 פנים אלו. (למשל היעזר במחקריהם של כהן ונחמיאס)</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">4. צור חזון מלהיב וארוך טווח והכרז: זו רק ההתחלה והשיפור הטכנולוגי כמו גם הידע הפדגוגי יצרו תמונה מצב שונה ומרשימה בהרבה מהקיימת תוך שנים ספורות. (אל תהסס בעניין ה"ספורות", עוד 5 שנים יש סיכוי סביר שמשהו אכן ישתנה ובכל מקרה אף אחד לא יזכור כלום)</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">למודל יש ניחוח של גישת התשתיות. כמו כבישים בתחבורה, תקינה ובירוקרטיה בעסקים וכו' התקשוב במודל הזה היא תשתית רחבה שמאפשרת זרימה של משתנים רבים ומהווה מצע לשיפור לעולם שלם של רכיבים. תשתיות מטבעם מתפתחות ומתרחבות ויוצרות מבנה שבנקודת זמן מסוימת הופך לחלק מאיתנו, למרכיב בלתי נפרד מחיינו בצורה שברור לנו שהוא עדיף על החלופה הקודמת. בצורה דומה התקשוב מהווה תשתית חינוכית עמוקה ורחבה שהולכת ומתפתחת ואם לא היום אזי בעתיד הלא רחוק אנו צפויים להשתלבות חזקה שלו בכל תהליכי ההוראה והלמידה בצורה שתקשה עלינו לדמיין כיצד יכולנו בלי זה. </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><strong>החלק שלכם </strong></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">טקטיקות נוספות כרגע לא עולות בראשי, אולי אתם מכירים. אשמח לשמוע ולהציג. </span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בפוסט הבא ארחיב בנושא מיומנויות המאה ה-21 הפעם כאסטרטגיה.</span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-617158932157412835?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-49909814520986172122010-02-04T12:37:00.003+02:002010-02-04T13:32:31.898+02:00<div dir="rtl"><br /><br /><span style="font-family:arial;"><strong>פרולוג</strong><br />ירדתי לאיטי במדרגות העץ הלולייניות למחצה כמידי בוקר. הדלקתי את הקומקום החשמלי, הכנסתי שתי פרוסות קפואות של "לחם קל 67 הדגנים" לטוסטר ויצאתי החוצה להביא את העיתון. הסתכלתי סביב בסקרנות תוהה היכן הוא. משתאה שוב <a href="http://web.macam.ac.il/~tamil/yesodi03/gardner.htm">מהאינטליגנציה המרחבית </a>של מחלק העיתונים המאפשרת לו לזהות מקומות מחבוא כחול אשר בשפת הים במשטח קטן מ-10 מ"ר. מצאתי בסוף. תוך כדי חזרה הביתה קלפתי את עטיפת הניילון מהעיתון, הנחתיו על השולחן ופניתי להכנת הקפה ומריחת 2 פרוסות הלחם השחומות בריבת <a href="http://www.mevashlim.com/Article/5983001.asp">פובידל</a>. התיישבתי בנינוחות ופתחתי את חלק החדשות של העיתון ו...העולם עמד. שם על העמוד הראשון מרוחה באותיות קידוש לבנה ומתפרשת על פני 6 טורים צעקה הכותרת: "חתן פרס ישראל בחינוך: "<a href="http://www.haaretz.com/hasite/spages/1141239.html">מחשבים בכיתות לא מקדמים את הלמידה</a>"".<br /><br /><strong>תגובות<br /></strong>התגובות לא אחרו לבוא, תקשוב החינוך היה מאז תחילתו תחום שמאופיין בסערות נפש, אידיאולוגיות ועולם של רעים וטובים.<br />פורטל <a href="http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=2846">מס"ע</a> הציג כראיה נגדית דו"ח מחקר מ- 2009 שהוזמן על ידי משרד החינוך האמריקאי. הדו"ח מנתח בשיטת ה "<a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Meta-analysis">מטה אנליזה</a>", 49 מחקרים בנושא ומציג ראיות בזכות התקשוב. מזווית אחרת <a href="http://interlearn.blogspot.com/2010/01/blog-post_08.html">גיי הורוביץ</a> (מומלץ לקרוא) תוהה על עיתוי הידיעה שמסתמכת על ממצאים עתיקים למדי ומפנה למחקר המציג את התקשוב באור חיובי. גיי גם נעלב בשמם של המורים הרבים שמשתמשים בתקשוב באותן צורות רצויות ונבונות שבהן דוגל פרופ' סלומון ושניתן להבין מהכתבה שאינן מיושמות בבתי הספר. אנשים אחרים ששמעתי ודיברתי איתם לא מתכוונים להתבלבל מהממצאים המחקרים וגורסים שכך או כך או כך, התקשוב שזור עמוק בחיינו וככזה הוא צריך להשתלב במערכת החינוך וכך גם יהיה. ואחרים אחרים נוטים לקבל חלק גדול מטענות סלומון ותוהים מה לעשות.<br />אני מנסה להלן לארגן את הדברים. להבהיר מה אומרים הממצאים, להציג גישות שונות לבחינת התקשוב ולנסות להבחין בין הממצאים והפרשנויות ובין אלו לבין ההכרעה מה ראוי להיעשות.</div></span><div dir="rtl"><span style="font-family:arial;"><strong></strong></span> </div><div dir="rtl"><span style="font-family:arial;"><strong>עיקרי הממצאים</strong><br />ב 1999 התפרסם ניתוח מטה אנליזה רחב מאוד תחת הכותרת "<a href="http://www.nosignificantdifference.org/">No Significant Difference Phenomenon</a>" . מן המחקר - הסוקר מעל 300 מחקרים המשווים בין הוראה פנים אל פנים להוראה מבוססת מחשב - נובע שהוראה מבוססת מחשב לא משפרת את הישגי התלמידים. בתוקף היות המחקר מטה אנליזה, לא היה בו שום ממצא חדש לבד מסיכום או גושפנקה להרגשה שהייתה קיימת בלאו הכי שאין ממצאים ברורים (אם בכלל) ליכולתה של הוראה מבוססת מחשב לתרום לשיפור הישגי התלמידים במערכת החינוך. הסיכוי אם כן להבטחות אופטימיות יכול להישען רק על העשור האחרון. מס"ע כאמור, הפנה אותנו לניתוח מטה אנליזה מ-2009 שיזם משרד החינוך האמריקאי . הניתוח -מוקפד ורהוט – מצביע אכן על ממצאים המראים על יתרון להוראה מבוססת מחשב אבל לרוע מזלנו עבור סטודנטים ומבוגרים. הניתוח כולל רק 5 מחקרים של גילאי בית הספר. לפיכך מזהירים, מחברי הדו"ח מיישום המסקנות לגבי גילאים אלו. אני מסופק אם מחסור בנתונים בלבד מנע מאתנו חדשות טובות בניתוח זה. ישנו הבדל משמעותי בין למידה בבית ספר ללמידה של סטודנטים ומבוגרים. תמהתני אם בכלל נכון לבחון את הדברים בכפיפה אחת. <a href="http://escholarship.bc.edu/jtla/">הגיליון של ינואר האחרון של JTLA</a> מוקדש למחשוב 1:1 ומוצגים בו ממצאים חיובים שונים, אבל עדין אין פה משקל נגד מספיק בכדי לערער את קללת ה – No significant Difference או את הצהרת "המלך הוא עירום". המהדהדת לא פחות של לארי קובן-חוקר חינוך אמריקאי בולט- על מיחשוב ה-1:1. <a href="http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=2870">סקירה של הגליון </a>נמצאת גם במסע. בצר לי פניתי ל-<a href="http://www.becta.org.uk/">Becta</a> הרשות הממונה על קידום התקשוב בבריטניה. בריטניה נמצא בעיצומו של תהליך תקשוב אדיר של מערכת החינוך בהשקעה של מליארדי שטרלינג. <a href="http://publications.becta.org.uk/display.cfm?resID=41343">דו"ח מסוף 20</a>09 דן בהשפעה התקשוב. שם בסעיף "מה אומרים הממצאים" מופיעה דוגמה על ההשפעה הטובה של הטכנולוגיה על ילד אוטיסטי צעיר. הדוגמה מרגשת ככל שתהיה רק מחזקת את התחושה שאין ברשות Becta תחמושת חזקה מספיק. בהמשך הדוח מסתייע בניתוח המטה האנליזה של משרד החינוך האמריקאי שהתייחסנו אליו לפני כמה שורות. זה רחוק מלהוות תשתית מחקרית חזקה מספיק בשביל להקים עליה את הבניין. לאכזבתי, Becta - גוף מרשים, מקצועי ואמין - לא מציינת בדוח את ההסתייגות של החוקרים האמריקאים מיישום המסקנות על גילאי בית הספר. בהמשך הדו"ח של Becta מוצגים ממצאים מעודדים על הישגים משופרים של תלמידים בבתי ספר המיישמים בצורה רחבה את התקשוב. כיון שאין השוואה להוראה פנים אל פנים המחקרים האלו לא יכולים לקחת חלק באותם מחקרי מטה אנליזה שהוזכרו, אבל עדיין הם מסקרנים ונתייחס אליהם באחד הפוסטים הבאים.<br />אני משער שנעלמו מעיני מחקרים רבים נוספים’ אבל משוכנע שאין בהם כדי לשנות את התמונה הכללית. בנקודת הזמן הנוכחית, כאשר בוחנים את הישגי התלמידים על פי המדדים המקובלים היום בבתי הספר (בגרות, פיזה, המבחנים האמריקאים הסטנדרטים, המבחנים הבריטיים הסטנדרטים) תופעת ה No Significant Difference עדין שרירה וקיימת.<br /><br /><strong>תופעת הזנב הקצר במחקר של הטכנולוגיה בחינוך.</strong><br />התופעה הזו מוגדרת כדלהלן :<br /> תהי , ללא הגבלת הכלליות, שנת 1985 תחילת ההיסטוריה של התקשוב החינוכי.<br /> תהי t<span style="font-size:78%;">c</span> נקודת זמן מסוימת שבה אנו בוחנים האם הטכנולוגיה משפרת את החינוך, באשר t<span style="font-size:78%;">c</span> גדולה מ-1985 וקטנה כמובן מ-2011.<br />אזי תמיד מתקיימות שתי התוצאות הבאות:<br />1. המחקר בין השנים 1985 לשנה t<span style="font-size:85%;">c</span>-1 מראה שאין עדיפות להוראה מבוססת טכנולוגיה<br />2. המחקר בשנה האחרונה, קרי בין t<span style="font-size:85%;">c</span>-1 ל-t<span style="font-size:85%;">c</span> מראה על ממצאים מעודדים בזכות ההוראה המבוססת מחשב.<br /><br />החוקרים והבראנז'ה (ואני בתוכה) שמכירים היטב את תופעת הזנב הקצר פתחו מיומנות מרשימה בלהסביר מדוע אין להסיק מהעבר להווה ובודאי לא לעתיד. הטכנולוגיה למזלנו מספקת אמתלאות מצוינות. התקשוב הוא שם רחב מאוד לאוסף של טכנולוגיה ומידי כמה שנים צצה לה טכנולוגיה חדשה ואפילו דור שלם של טכנולוגיות שאך ממתינות שנכריז שאין ביניהם ולא כלום לטכנולוגיות הקודמות. מכאן קצרה הדרך לשכנע שיש לבחון את העניין מחדש. בשנות ה-90 הופיעה מולטימדיה בעוצמה שלא הייתה לפני כן ומערכות התקשורת המקומיות השתפרו ללא היכר, בסוף שנת ה-90 הופיע האינטרנט במחוזות החינוך. באמצע שנות ה-2000 הפס הרחב הפך את העולם, מחירי הניידים החלו לצנוח וה-Web2 החל להלום ובטח החמצתי עוד אי אילו שינויים דרמטיים נוספים.<br />במקביל מנסים גם העתידנים ומתמטיקאים לבחון את תקפות תופעת הזנב הקצר עבור t<span style="font-size:85%;">c</span> גדולים כמו 2015, 2030. מפאת קוצר המקום ועקב מורכבותה של המתמטיקה לא ארחיב את הדיון כעת. אני תקווה שהפוסטים הבאים יתנו <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%A8%D7%9E%D7%94">לנו כלים לתקוף את העניין.</a><br /><br /><strong>הזנב הקצר ואני<br /></strong>נסיוני, תבונתי, כשרונותי ועוד אילו טובין שהאמנתי שניחנתי בהן לא סייעו לי כלל בהפנמתה של הפסקה הקודמת. אני סבור – עדיין - שהתקשוב היום שונה דרמתית מהתקשוב שלפני 10 שנים וגם מזה שלפני 5 שנים. שונה דרמטי גם ביכולתו להשפיע על החינוך.<br />בפוסטים הבאים נכנס למחוזות אופטימיים יותר וננסה לבחון :<br />1. גישות שונות להתמודדות עם הממצאים המאכזבים.<br />2. כיוונים מבטיחים, קרי- מדוע הזנב הקצר יתארך עוד מעט<br />אשמח לקבל מכם דוגמאות, כיוונים הפניות, ניסיון אישי שמתייחסים לנקודות אלו<br /></div></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-4990981452098617212?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-15969011027959325882009-12-15T22:04:00.009+02:002009-12-15T22:48:43.988+02:00<span style="font-family:arial;"><strong><span style="color:#000099;">על חטאי העבר</span></strong><br /><span style="color:#000000;">עבר זמן רב מאז שכתבתי את הפוסט האחרון. מספיק בכדי לחשוש שמא עבר זמנו בטל קורבנו: אולי כבר הפריכו את התיאוריה של קריסטנסן. אולי נמצא המזור לחינוך, אולי החלה המהפכה הטכנולוגית בבתי הספר. למזלי אני קורא את דהמרקר ושם התפרסם (14 דצמבר 2009) טור של פרופ' דוד חן עם הכותרת: "מערכת החינוך מחמיצה את המהפכה הטכנולוגית". הסקתי שיש עדין זמן לעוד כמה פוסטים.</span></span><br /><div><div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div><br /></div><p align="right"><span style="font-family:arial;"><strong><span style="color:#000099;">חזרה על השיעור הקודם</span></strong><br />בפוסט האחרון "מריחים פדגוגיה" העלינו את 3 השאלות הבאות:</span><span style="font-family:arial;"> </span><span style="font-family:arial;"><br /><span style="color:#ff0000;"><strong>></strong></span> <span style="color:#000000;">מה היא הטכנולוגיה המשבשת בחינוך?<br /><strong><span style="color:#ff0000;">></span></strong> מה זיהה קריסטנסן כטכנולוגיה משבשת?<br /><strong><span style="color:#ff0000;">></span></strong> מה ראוי שישמש כטכנולוגיה חינוכית משבשת?<br /></span>היום נתחיל לענות על חלקן. </span></p><p align="right"><span style="font-family:Arial;"><br /><strong><span style="color:#000099;">נקודת המוצא</span></strong><br /><span style="color:#000000;">אני מזהה שני כיוונים שמהם השיבוש בטכנולוגיה החינוכית עשוי לבוא:<br />• הטכנולוגיה כנדבך מרכזי כמנוף ללמידה קונסטרוקטיביסטית.<br />• הטכנולוגיה כאמצעי ללמידה עצמית.<br />אפשר ששני הכיוונים ישתלבו זה בזה. כרגע, אתייחס לכל אחד מהם בנפרד וכישות עצמאית ולו בכדי שהניתוח יהיה נקי ככל האפשר. קריסטנסן מדבר על הכיוון השני ובו נתחיל לדון בפוסט הזה. </span></span></p><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><span style="font-family:Georgia;"></span><br /><strong><span style="color:#000099;">התיזה של קריסטנסן</span></strong><br /><span style="color:#000000;">קריסטנסן מכנה את השיבוש "טכנולוגיה ממוקדת תלמיד". השיבוש לטענתו טמון ביכולתו של המחשב לספק הוראה המותאמת לתלמיד בניגוד להוראה אחידה או הוראה מבוססת מורה שבה כל התלמידים מקבלים את אותו טיפול. אני מעדיף להציג את העניין מנקודת מבטו של התלמיד ולא מצד המערכת המלמדת, כלומר: המחשב כתומך בלמידה עצמית של התלמיד. למידה עצמית היא ערך פדגוגי מרכזי גם בקונסטרוקטיביזם כך שאולי לכדנו 2 ציפורים ביד אחת או למצער מיתנו את ההתנגדויות הצפויות. </span></span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Georgia;"></span><br /><span style="color:#000099;"><strong>דוגמה בפעולה</strong></span><br /><span style="color:#000000;">בית הספר הוירטואלי של פלורידה משמש דוגמה מובהקת לקו של קריסטנסן. (ותודה לגיי על ההפניה). בית הספר מציע קורסים וירטואליים במגוון מקצועות לתלמיד חט"ב ותיכון. בית הספר - בהסתמכו על תיאוריית הטכנולוגיה המשבשת – פנה בתחילת דרכו ל-"לא לקוחות". למשל, לרבים מבתי הספר הקטנים לא הייתה יכולת טובה להכין את תלמידיהם למכללות בגלל היעדר מורים מתאימים בעוד הביקוש לקורסי הכנה כאלו היה גדול מאוד.<br />התיכון הוירטואלי של פלורידה נוסד ב- 1998 ומנה 77 תלמידים. עתה הוא מונה 155000 תלמידים, מפגין גרף צמיחה מעריכי האופייני לטכנולוגיה המשבשת</span></div><div><br /><br /></div><div dir="rtl" align="right"></span></div><span style="font-family:arial;"><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 247px; DISPLAY: block; HEIGHT: 150px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5415561036725579362" border="0" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_wCbCyioOpg8/SyfwEe15bmI/AAAAAAAAAAc/w6odtZaQdLA/s200/%D7%92%D7%A8%D7%A3+%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%94+%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%94.jpg" /></span><br /><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#000000;">כיום בית הספר פועל בשיתוף פעולה עם בתי הספר הרגילים המאפשרים לתלמידיהם לקחת קורסים בתיכון. בית הספר מתוקצב על ידי המדינה. התמחור מתבסס על מספר התלמידים שלקחו קורסים ועמדו בהם בהצלחה ועל החלק היחסי של הקורס מסך לימודיו של התלמיד. בית הספר מפגין כבר היום כמה הישגים מעניינים מעבר לצמיחה המרשימה: עלות הלימוד בו היא זולה מעלות הלימוד בבית ספר רגיל וההישגים עולים על הישגי בתי הספר הרגילים. (זה עדין נתון שיש להתייחס אליו בזהירות כי לא נעשה מחקר משווה על פי הכללים האקדמיים המקובלים). (<a href="http://www.futureofeducation.com/forum/topics/innosight-report-on-florida">לדוח המלא על בית הספר) </a></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><br /><strong><span style="color:#000099;">הפדגוגיה של השיבוש</span></strong><br /><span style="color:#000000;">החומרים של בית הספר הוירטואלי ושל קבוצות דומות נוספות מיצגים את מה שמכנה קריסטנסן דור הביניים: למידה מבוססת מחשב לעומת למידה מותאמת תלמיד ביעד המצופה. הקורסים בנויים בצורה סבירה, מקיפים, רהוטים, כוללים טקסט, קול, מיני תרגילים ואינטראקציות סטנדרטים. שום דבר החורג ממגוון הפעילויות הממוחשבות שאנו מכירים. בקורסים שונים משולבות מטלות כתיבה שנבדקות ומטלות קבוצתיות. יש תמיכה של מורה וירטואלי כמקובל בקורסים ממין זה אבל היא פחותה במידה רבה ממעורבות המורה בכיתה רגילה. הכותרת: למידה עצמית של תלמיד הינה לפיכך עדין תקפה.<br />בצורה האופיינית להתפתחות טכנולוגיה, אנו צפויים בעתיד לשיפור וגיוון של הפתרונות. יתכן ואנו כבר עדים לסנונית ראשונה בכיוון. בית הספר סיים לפתח אך עתה קורס בהיסטוריה אמריקאית המתבסס על סביבת</span> <a href="http://www.flvs.net/areas/flvscourses/ConspiracyCode/Pages/default.aspx">משחק מתוחכמת</a>.<br /></div></span></div><img style="TEXT-ALIGN: center; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 200px; DISPLAY: block; HEIGHT: 156px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5415561866230042210" border="0" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_wCbCyioOpg8/Syfw0w_LDmI/AAAAAAAAAAs/W_ip8muxQ60/s200/%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7+%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%94.jpg" /><span style="font-family:arial;"> <div><br /><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="color:#000099;">ספיקות מכיוון העבר</span></strong><br /><span style="color:#000000;">המאמץ להרחיב במידה ניכרת את הלמידה העצמית של התלמיד בולט בהיסטוריה של המיחשוב החינוכי החל מימיה הראשונים. מערכות תרגול ביהביוריסטיות-סקינריאנית בשנות ה-70 ו ה-80. מערכות מולטימדיה משוכללות בהרבה והמתבססות על תיאוריות קוגניטיביות בשנות ה-90 וקורסים וירטואליים למכביר בשנת ה-2000. המערכות של העידן הטרום האינטרנט ולא הביאו לתוצאות המקוות ונשכחו בתהום הנשייה והקורסים הוירטואליים מדשדשים ומהווים חלק שולי אם בכלל בלמידה בבתי הספר.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#ffffff;">רווח</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#000000;"><strong><span style="color:#000099;">מה הלאה בתקשוב, מה הלאה בבלוג?<br /></span></strong>ממצאי העבר מעלים ספקות על התיזה של קריסטנסן. קריסטנסן אינו מתייחס בספרו לניסיונות העבר ויצר אצלי סימן שאלה גדול לגבי הבנתו את התחום ויכולתו לנתחו. ועם כל זאת אני סבור שיש מקום לבחון באופטימיות את הכיוון שהציע ועל כך בפוסט הבא. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#000000;"> <br /></span><strong><span style="color:#000099;"></span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="color:#000099;">מה אתם חושבים?</span></strong><br /><span style="color:#cc0000;"><strong>האם יש סיכוי לכיוון הזה? וכמובן בצמוד האם זה בכלל שווה?<br /></div></strong></span></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-1596901102795932588?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-86927995010169379812009-10-25T09:11:00.002+02:002009-10-25T09:32:21.268+02:00<span style="font-family:arial;"><strong>רסיסים מהפוסט הקודם</strong></span><br /><div dir="rtl"><span style="font-family:arial;"><strong> <br /></strong></span><span style="font-family:arial;"><a href="http://gilamit.blogspot.com/2009/10/blog-post.html">בפוסט הקודם</a> תיארתי את ההיסטוריה של תקשוב החינוך כהמחשה לאמירה של קריסטנסון על דחית המערכת את הטכנולוגיה המשבשת. לחלקכם זה נשמע ברור וחסר כל חידוש. <a href="http://interlearn.blogspot.com/2008/10/blog-post.html">גיי הורביץ </a>פגש בתיאוריה של קריסטנסן כמה חודשים לפני ובבלוג שלו הוא מנסח את הדברים בחדות ובבהירות כדרכו: </span></div><span style="font-family:arial;"> <br />"אינני בקיא במנהל עסקים, אבל אני מתקשה למצוא מה מקורי בניתוח הזה. נדמה לי ששמענו, וגם השמענו, את הטענה הזאת פעמים רבות בעבר. לא ברור לי למה אנשי חינוך רבים כל כך צמאים לשמוע את הטענה הזאת דווקא מפני שעכשיו איש מנהל עסקים מדופלם משמיע אותה".<br /><br />כאשר מגיעים לפדגוגיה בספרו של קריסטנסון, קל עוד יותר לדחות את החדירה של זר לתחומנו. נרחיב בפדגוגיה מאוחר יותר, רק אציין פה שלעיניו של איש חינוך, העיסוק בפדגוגיה בספר הוא שטחי, תפור גס ובולט לעין שזר (במובן של בור בתחום) מככב פה. גם בי עברו במהלך הקריאה הרהורים בנוסח הדברים של ג'יי. <a href="http://www.possibleworlds.co.il/agadot/">אריאל רובינשטיין</a>, חתן פרס ישראל ומומחה עולמי בכלכלה, מספר על העיסוק שלו בבין תחומיות בספרו אגדות הכלכלה. הוא מונה 7 פחים יקושים הזרועים לעוסק בבין תחומיות. הפח השביעי הוא לא פחות מאשר: "עיסוק במרחבים הבין תחומיים ללא ידיעה עמוקה של התחומים הבסיסיים חשוד בשרלטנות". רובינשטיין למרות הפחים חוטא בבין תחומיות ואני למרות התפרים הפדגוגיים הגסים שמתווה קריסטנסן עדיין דבק בניסיוני למצות את התיאוריה לפחות עוד זמן מה. קצת כי אני נוטה להיות מוקסם מרעיונות והרבה כי התרשמתי מאוד מהרצינות והחריצות של קריסטנסון. לגופה של תיאוריה ובהתייחס לתגובה של ג'יי, החידוש להערכתי איננו נעוץ בהסבר מדוע לא – כלומר בנטייה של מערכות להדוף - אלא מנוסח בחלק המשלים של התיאוריה- באופן שבו כן מתפתחת הטכנולוגיה המשבשת. הדברים מתוארים בפוסט הראשון בנושא ולא אחזור עליהם.<br /> <br /><strong>עוד מילה על לקחים אפשריים</strong> </span><br /><span style="font-family:arial;"> <br />אנחנו מלווים שנים רבות את התקשוב בחינוך. הגענו לכל סמטה שאפשר, חווינו התלהבות, אדרנלין שופע, מבואות סתומים ומנהרות חסרות אור בקיצן. ניסינו להסביר, לתקן, להבין, לתקוף שוב, להרהר, לנענע את הראש ומה לא. בצורה מפורשת או סמויה התגבש לכל אחד מאיתנו מודל מוצק של סיבות ,גורמים ומסקנות. קשה להפתיע אותנו עם עוד הסבר. כל עצה, מתכון ומתודולוגיה שאינם קיצונים נראים לנו ברורים מעליהם או חסרי עניין. רק הבטחה לעתיד מזהיר, פתח לשינוי מהיר או רעיון פדגוגי פורץ יכולים לערער את היציבות החשיבתית הנוכחית שלנו. אבל אין דברים כאלו!, לא יצוצו לפתע פתרונות קסם. אנחנו צריכים להיות פתוחים וסובלניים להצעות מינוריות בהרבה, לניתוחים עדינים, למורכבות ולהצעות שעדיין נזקקות לשיפוץ<br />אני מוצא שכבר בשלב זה התיאוריה של הטכנולוגיה המשבשת מספקת תובנה רבת עוצמה. נגזר ממנה שקושי מרכזי בשילוב התקשוב בבתי הספר נובע מכך שהפתרונות המוצעים אינם מספיק טובים. אין פה אשמה של אנשי הפיתוח או ההטמעה, מיחד אי אפשר ליצור פתרונות טובים מספיק ללא אינטראקציה משפשפת ואינטנסיבית בין לקוח נכסף, אנשי פיתוח ומוצר ובמשך זמן ארוך מספיק, ומאידך גיסא לא קימת, וכמעט לא יכולה להיות קיימת אינטראקציה כזאת בשוק החינוך. לתובנה זו יכולות להיות מסקנות ביחס ל: מה מפתחים, איך מפתחים ואיך מטמיעים. למשל זה עשוי לרמוז שהיעד המרכזי איננו שינוי הראש של המורה אלא לישת הפתרון עצמו. אני חושש שפירוט המהלכים האופרטיביים המתבקשים לא יתרום הרבה בנקודה זו. זה לא מספיק חד, קיצוני, ברור בכדי לזעזע את המודל המגובש שלכם. ברוח הקונסטרוקטיביזם אני משאיר לכם את התרגיל המחשבתי רגשי להסיק את המסקנות לבד. </span><br /><span style="font-family:arial;"> <br /><strong>נגיעה ראשונה בפדגוגיה. </strong></span><br /><span style="font-family:arial;"><strong> <br /></strong>הדיון שלנו מוביל אותנו בסופו של דבר – ואחרים יטענו מיד שכבר בראשיתו – לעיסוק בפדגוגיה. שאלות שעולות הינן:<br />מה היא (או הן) הטכנולוגיה המשבשת בחינוך?<br />מה זיהה קריסטנסן כטכנולוגיה משבשת?<br />וכמובן מה ראוי שישמש כטכנולוגיה חינוכית משבשת?<br />נגיע גם לדיון המקודש הזה, אבל אני מוצא את עצמי מתקדם אליו לאט ובזהירות, שמא בסופו נמצא עצמנו ללא כלום חדש. בשנים האחרונות למדתי לרוץ לאט, מסתבר שתמיד אפשר יותר לאט, מה שיפה והפתיע אותי הוא: שנהנים מזה מאוד, שזו הנאה אחרת ושבסוף מגיעים. למדנו מקריסטנסון שתהליכים משבשים לוקחים זמן ארוך – 10 שנים. אני נשען כל כך ועל ניסיון הריצה כאסמכתאות להיות סבלניים במסענו המברר. זה ייקח פחות מ- 10 שנים. אנחנו נקלף את הבצל באיטיות ותקוותי שלא תירטבו מדמעות ובעיקר שלא תתייבשו משיעמום. </span><br /><span style="font-family:arial;"> <br /><strong>נגיעה מטרימה זהירה בקודש הקודשים.</strong> </span><br /><span style="font-family:arial;"> <br />למרות הזהירות אי אפשר בלי נגיעה קלה בפדגוגיה כבר עתה. זיהיתי 3 סיבות להתחלה ואפילו קטועה של העיסוק בפדגוגיה: א) יש גבול לזהירות ב) יש גבול לסבלנות. ו-ג) זה נחוץ להכנה שלכם ושלי לפוסט הבא. אז אעז ואתחיל!<br />הקונסטרוקטיביזם הוא מועמד אצל רבים מאנשי החינוך להוות את הטכנולוגיה המשבשת. המשקל הקדוש כמעט המוענק לתפיסה הזאת מחייבת אותי להעיר 2 הערות מטרימות בנושא כדי לאפשר דיון סבלני בהמשך, שמא נמהר ונשפוט כל מלה בו על פי קונסטרוקטביסטיותה. לפני ההערות, הצהרה אישית.<br /><br /><strong><span style="color:#3333ff;">הצהרה אישית</span></strong> </span><br /><span style="font-family:arial;">קשה שלא להיות קונסטרוקטביסט. מצד אחד הגישה עצמה מתחברת ללב ולמוח ומצד שני אתה מועמד להיות מנודה אם אינך כזה. כבר כעת אני נזהר ובורר במילותיי. אקדם כל רעה פוטנציאלית ואצהיר כבר כעת וקבל עם ועדה: קונסטרוקטביסט גאה אני!. </span><br /><p><span style="font-family:arial;">עתה משיצרתי לי מעין פוליסת ביטוח, אני מרגיש בטוח דיי לטעון את 2 הערותי:</span></p><p><span style="font-family:arial;"><strong><span style="color:#333399;">א. לקונסטרוקטיביזם ביטויים רבים</span><br /></strong>הקונסטרוקטיביזם מקפל בתוכו רבדים שונים של התמודדות של למידה והוראה. למשל <a href="http://www.google.com/books?hl=iw&amp;lr=&amp;id=AbJc4Kg6XQoC&amp;oi=fnd&amp;pg=PA141&amp;dq=%22Mayer%22+%22Designing+instruction+for+constructivist+learning%22+&amp;ots=Wzmwo0MbmA&amp;sig=nRM-qyISrUjVyZGFkLhtFI79JAQ#v=onepage&amp;q=%22Mayer%22%20%22Designing%20instruction%20for%20constr">Mayer </a>טוען ומדגים כיצד ניתן לתמוך בלמידה קונסטרוקטיביסטית לא רק באמצעות למידת חקרנית אלא באמצעות למידה מספר לימוד! או מערך הוראה "קלסי" מתאים. הניסיון האישי שלי מתאים מאוד לטיעונו של מאייר. אני לומד מספרים ובטוחני שגם אתם, תהליך הלמידה שלי קריאה ובמהלכה, גלגול הרעיונות בראשי, התחבטות בהם, ובחינתם מול ניסיוני וידיעותיי. בעקבות כך אני צומח, מתפתח וכל מיני דברים טובים שאופייניים ללמידה קונסטרוקטיביסטית. הקריאה כמובן אינה תחליף לאופנויות נוספות של למידה פעילה יותר אבל היא בהחלט מהווה חלק משמעותי ורחב בלמידתי.<br /><strong><span style="color:#000099;">ב. הלמידה בבית הספר היא מגוונת</span></strong><br />הלמידה היא תהליך מורכב ורחב שחופן בתוכו אופנויות רבות. אנחנו לומדים מהרצאה, מספר, מפתרון בעיות, ממחקר, מביצוע פרויקט. קשה לדמיין למידה באמצעות אופן אחד בלבד. אנחנו זקוקים לגיוון, אנחנו זקוקים לצורות התמודדות שונות שלכל אחת יתרונות משלה. לעיתים אנחנו מלאי מרץ והתלהבות לעשייה וחקר ולעיתים אנו זקוקים לשקט ולחשיבה שנתמכת באמצעות ספר לינארי. <a href="http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=652978">סלומון</a> הרואה בקונסטרוקטיביזם מניע מרכזי להכנסת התקשוב לחינוך מצביע גם הוא על הצרכים השונים בהוראה. מצד אחד למידה קונסטרוקטיביסטית חקרנית במידה זו או אחרת ומצד שני למידה בעלת אופי שונה של דיסציפלינות תחומי התוכן.<br /><br /><strong>תם ורק התחיל</strong><br />הפיסקה הקודמת תלושה משהו, ללא התחלה ברורה ובודאי ללא סוף. הדבר מעיד שאינני מבשל את הפוסט מתוך ראיה שלמה של הדברים, אלא בוחן אותם תוך כדי תנועה, כתיבה ומשוב. תוכלו גם לראות את זה כפוסט שנקטע בגלל הצלצול. והכי חשוב הסיום הזה הוא טריגר חשיבה על השאלה שאני מציב בפניכם:<br /><span style="color:#cc0000;"><strong>מהי טכנולוגיה משבשת בחינוך?</strong></span> </span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-8692799501016937981?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com18tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-57913467596356995002009-10-07T22:59:00.008+02:002009-10-09T09:08:19.297+02:00<span style="font-family:arial;"><a href="http://gilamit.blogspot.com/2009_09_01_archive.html">בפוסט הקודם</a> הצגתי את רעיון החדשנות המשבשת של קריסטנסון. את שוק החינוך כשוק שלא מאפשר לטכנולוגיות משבשות להתפתח בגלל היותו שוק שכולל את כל האוכלוסיה ומכאן את הקושי של התקשוב כטכנולוגיה משבשת להיכנס לתחום החינוך.<br />העובדה שקשה לתקשוב במחוזות החינוך ידועה לכולנו. דעות שונות רווחות על הסיבה לכך. כמו כל שינוי הוא קשה, יש בעיה עם המורים, מדיניות לקויה של משרד החינוך, מחסור בכסף. בפוסט זה אטען כי תיאורית הטכנולוגיה המשבשת נותנת הסבר טוב להיסטוריה של תקשוב החינוך להתרחשויות בצמתי העשייה שבהם הייתי מעורב. הבנה זו עשויה לתרום בהמשך לקידום התקשוב החינוך בצורה משמעותית בהרבה ממה שאנו חווים כיום.<br />זעיר<br /><br /><strong>שנות ה-80: הילוד הרענן מנסה להיכנס לחינוך</strong><br />שנות ה-80 היו שנות הילדות של התקשוב בחינוך. פרצי יצירה של אנשי פיתוח, אקדמיה ומורים יזמים, התלהבות כמו של ילדים, כמעט עולם חדש נברא. לומדות פשוטות (במונחים של היום), המפותחות גם על ידי פרופסורים לחינוך!, מנסות ליצור לראשונה אינטראקציה אחרת בין תלמיד לתוכן, דרכי המחשה שלא נראו לפני זה, סביבות חקירה מרתקות כמו המשער הגיאומטרי, ושפת תכנות בשם לוגו שהתיימרה להוות עולמון זעיר שבו התלמידים יכולים ליצור, לבנות, לחשוב, לחקור. השמיים הם הגבול ואפילו שמו של פיאזה נישא שם כהוכחה ניצחת לפתרון האולטימטיבי. המון אמונה, ורעש ואולי גם יחסי ציבור אבל גם ללא ספק המון רעיונות פדגוגיים מקסימים, מרתקים, מלהיבים. ואז כמה שנים אחרי... שקטה הארץ. ענני ההתלהבות נמוגו לאיטם והתמונה שמתגלה בבתי הספר דומה מאוד למה שהכרנו לפני כל המהומה.<br />התקשוב בחינוך לא הצליח לחדור לעסקי החינוך הקיימים.<br />הערת ביניים: היו בכל זאת שינויים והיו ותמיד ישנם מורים שעושים נפלאות, אבל הפוסט הזה איננו מתיימר להיות האינציקלופדיה של התקשוב בארץ ולא לפרטן כל פינה ונקיק אלא רק לתאר את המגמות המרכזיות בצורה שמספיקה בכדי לבחון את התיזה של: תקשוב החינוך כחדשנות משבשת.</span><br /><br /><span style="font-family:arial;"><br /><strong>שנות ה-90: התקשוב מנסה להיכנס במלוא הכוח לתוך החינוך</strong><br />בשנות ה-90 הטכנולוגיה הלכה ובגרה. תוכנת החלונות החליפה את ה- Dos. המולטימדיה חגגה, המחשבים חזקים בהרבה. תקשוב ארגונים במערכות מחשוב למיניהם ממשרד ממוחשב ועד למערכות לוגיסטיות פיננסיות עצומות (Erp) חודרות במהירות לארגוניים העסקיים. גם החינוך מצטרף לחגיגה, תוכנית חומש ממשלתית לתקשוב החינוך - "מחר 98" - יוצאת לדרך בהרבה רעש ועוד הרבה יותר שקלים (מאות מיליוני שקלים). בתי ספר מצטיידים במחשבים, מקבלים תקציב לקניית לומדות והארץ מלאה בהשתלמויות למורים. התנופה, התנועה, המכרזים והכסף יצרו רושם שדברים זזים, שעולם הולך ומשתנה. הערפילים התפזרו, שקע האבק והדלות זעקה לשמיים. בתי הספר והרשויות השקיעו זמן רב יותר בהרבה על קנית לומדות ומיצוי כל התנאים האפשריים מספקי המחשבים (היו סה"כ 5) מאשר בשימוש בתוכנות והלומדות שרכשו.<br />בשלהי שנות גרדנו את תחתית החבית ודפקנו את הראש בקיר. שוב חזרה התמונה מסוף העשור הקודם-התקשוב החינוכי לא מצליח לפלס דרכו ללב עסקי החינוך הקיימים. מאמץ אדיר עוצמה של התקשוב מתוקצב במאות מיליוני שקלים ובעל גיבוי ציבורי וממשלתי ומה לא נהדף ללא מאמץ רב על ידי תעשיית החינוך הקיימת. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;"><br /><strong>שנות 2000: האינטרנט ואביב תוקפים את בית ספר</strong><br />בסוף שנת ה-90 האינטרנט החל לחדור לכל מקום. השם נשאר תקשוב אבל האינטרנט הפך את התקשוב החינוכי לדמות אחרת לגמרי. כך בכל מקרה סברנו אז (ואני חושב שאפשר להמשיך לחשוב כך גם עתה). התקוות והחזונות המריאו, שוב הסתכלנו אל השמיים ולא ראינו גבול. שוב התלהבנו כמו בשנות ה-80, מהרעיונות, מהחידושים ומהפדגוגיה הפוטנציאלית. מוקם בית הספר הוירטואלי "אביב" - מיזם משותף של סנונית ורשת <a href="http://www.ort.org.il/">אורט</a>. זו הייתה יוזמה חלוצית שבצורה אמיצה ויפה ניסתה לרתום את הטכנולוגיה לשרות החינוך. השימוש באינטרנט כאמצעי חינוכי נעשה כבר קודם למשל בדמות מאגרי תוכן ואינטראקציה נהדרים של סנונית אבל שם זה היווה יותר העשרה מאשר פלישה דרמטית ללבו של העסק. באביב כבר דובר על קורסים וירטואליים בצורות שונות וזו הייתה כניסה ללב העניין. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;"><br /><strong>אביב בראי הטכנולוגיה המשבשת</strong><br />כ-3 שנים נשאנו את אביב על כנפיים, השקענו מאמץ וכסף בפיתוח ובהטמעה. כמו כל הטמעה בתחום החינוכי זה היה תובעני ופעמים רבות מתסכל אבל הרעיון היה מלהיב והוא אפשר לנו להמשיך ולקוות. בשנת 2000 מוניתי להיות מנהל המרכז הפיתוח באורט ובמסגרת זו גם הייתי ממונה על אביב. אחרי שנה בתפקיד תסכולי גבר. הפרה רצתה להניק אבל רוב העגלים כבר לא היה בסביבה. יונתן קפלן מנהלו של בית ספר אביב דאז, ניתח את הקורסים השונים של אביב על פי מידת הצלחתם בבתי ספר, קרי מידת השימוש בהם. הממצא היה ברור ולא מפתיע, קורסים שהיו מתאימים לעבודה הסדירה, שיכלו להיטמע בשגרה היומיומית של בתי הספר, הצליחו יותר. (הצליחו אם כי גם מימדי הצלחה זו לא היו מרשימים לטעמי).<br />יונתן כמו קריסטנסון הגיע למסקנה: מה שלא מתאים לצורת הפעולה הקיימת, נדחה. הניתוח הזה היה מקובל על יונתן ועלי בשנת 2001 בלי להיות פרופסורים בהרווארד. מה שמוסיף קריסטנסן – מלבד תואר פרופ' בהרווארד והרבה נתונים שמנותחים למשעי - זה את מכת המחץ המצמיתה הבאה: ל קורסים המשבשים לא היה סיכוי מלכתחילה במערכת הקיימת וגם אין טעם להמשיך לשבור את הראש בקיר, לפחות לא בקיר הזה!. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;"><br /><strong>"אביב" והיבטים נוספים של התיאוריה</strong><br />נבחן את אביב בהיבט נוסף של הטכנולוגיה המשבשת- מנהלי התעשייה הקיימת (למשל IBM) גם אם שותפים לחזון (של מחשב אישי למשל) לא יוכלו לשלב את הטכנולוגיה החדשה בפס המוצרים שלהם כי המוצרים הללו לא בשלים ולא נותנים תשובה ראויה ללקוחותיהם. בצורה דומה ב- 2001 כמנהל המו"פ של אורט הקפאתי את אביב. הוא לא נתן מענה ראוי ללקוחות ולא זיהיתי את יכולתו לתת מענה ראוי בעתיד הקרוב. בפרקטיקה אביב המשיך לפעול במתכונת כזו או אחרת אבל הפיתוח נעצר וכספים שהשתחררו הועברו לפעילויות אחרות. על אחת מהן שמתחברת לרעיון הכללי נדבר מיד. היו שסברו שההחלטה להקפיא את "אביב" שגויה, שחשבו שיש להמשיך לשפרו ולהרחיב ובסוף זה יבוא. כמי שהיה שותף לקרבות התקשוב הקודמים, הסוף הזה נראה לי עמום לחלוטין, הפירוש שלי היה אחר, הובסנו בעוד קרב וצריך לנסות משהו אחר לגמרי.<br />בואו נבחן שוב את החלטת ההקפאה, האם היא הייתה מחויבת? האם היא לא שקפה צרות אופקים, חוסר סבלנות, לקות בחזון. מנקודת היחס בין ההשקעה לתשואה זו הייתה החלטה ניהולית מתחיבת, אבל בכל זאת האם אפשר היה אז - ואפילו בחכמה שלאחר מעשה - למצוא אפיק חלופי לאביב? אולי פניה למה שמכנה קריסטנסן "לא לקוחות"?<br />אני משער שהייתי בוחן היום את הדברים בפרספקטיבה יותר סבלנית מאשר אז, מתוסכל מהיחס הלא סביר בין הכסף והמאמץ לבין התשואה הפדגוגית. אני מתקשה גם כיום לזהות את החלופה, את ה"לא לקוחות" במערכת החינוך. אפשר למשל לחשוב על פנייה לנישה גמישה יותר כמו: החינוך המיוחד או החינוך הטכנולוגי. זו בהחלט עשויה הייתה להיות חלופה טובה יותר מאשר כניסה חזיתית לבתי הספר. בנישה ניתן יותר בקלות להתאים פתרונות ייחודיים ומתאימים. אבל אני חושש שגם ניסיונות אלו לא היו מצליחים. הנישות הללו גם הן חלק ממערכות קימות, מערכות אחרות, אולי סובלניות יותר אולי נוחות יותר אבל מערכות קיימות ומבוססות. הסיכוי של טכנולוגיה משבשת להתחרות בפתרונות הקיימים שלהן קלושה, או לחילופין מצריכה כמויות כסף כאלו שאינן סבירות ביחס לתוצאות בעיני הגופים המממנים ובצדק.<br /><strong></strong></span><br /><br /><span style="font-family:arial;"><strong>הקרב של הכליקיט- האם מצאנו פגם בתיאוריה?</strong><br />הקפאת אביב הביאה לחלל מו"פי מטריד. אם לא זה אז מה?. עדיין האמנו שהתקשוב הוא מנוף אדיר לשינוי, שיפור ופדגוגיה טובה אבל לא זיהינו תשובות או לפחות כיוונים ברורים. ברקע החלה להיבנות מערכת כליקיט). זו הייתה תוכנה פשוטה אבל חדשנית של אתר תוכן -מה שהיום ידוע כאתר בית ספר -אז היצור הזה עוד לא היה מוכר. הדס מנהלת התוכן באינטרנט של אורט האמינה מאוד במוצר. אני לא. אבל אישרתי התנסות ב-5 בתי ספר. המשובים היו טובים והמשכנו הלאה. תוך כמה חודשים התברר כי יש לנו כוכב מנצח ביד. באותו קיץ הגיע מעל 120 מורים להשתלמות בתי 3 ימים בחופש! בצפון מבלי שנפעיל שום מאמץ שכנועי נעים יותר או פחות. זה היה שינוי מרענן למאמצים הבלתי נגמרים לרכז מורים במסגרת פרויקט אביב בפרט ולהטמיע תקשוב בכלל. זה היה לטעמי שינוי מדהים, מעולם לא ראיתי בתולדות תקשוב החינוך כזו היענות של מורים, הטמעה שאינה כרוכה בסבל. המספרים רק גדלו כל הזמן, מזכירים את הטורים הגיאומטריים המאפיינים טכנולוגיה מתפשטת. מדדנו את השימוש בתוכנה על פי מספר הכניסות בחודש. לאחר שנה של פעילות עם כליקיט, בית ספר פעיל נחשב כזה עם 1000 כניסות בחודש. שנה לאחר מכן המספר גדל פי 10! ל- 10000 כניסות לחודש. במקביל הביקוש להשתלמויות "כליקיט" גאה והפעם העגל רצה לינוק ולינוק ולינוק. הפרה כמו תמיד הייתה שם נכונה להניק ומלאת גאווה.<br />האם לראשונה, הצליחה טכנולוגיה משבשת להיכנס ישירות ומידית ללב העסק? מהר מאוד גיבשנו עמדה ביחס למה שקרה. הטכנולוגיה החדשה מתאימה לבית ספר, משתלבת ומשתרגת בצורת עבודתו הרגילה ולכן גם מוטמעת בקלות בתוכו. המרכיב הבסיסי של הטכנולוגיה הזו הינה בהיותה כלי. אתר בית ספר הינו שלד שכל מורה יכול להשתמש בו כרצונו ולהתאים אותו לצורת העבודה שהוא מורגל בה. במונחים של קריסטנסן זאת טכנולוגיה שפועלת בערוץ המשפר ולא המשבש. היא משפרת את הפתרונות הקיימים, נותנת תשובה ללקוחות הקיימים ולכן אינה מהווה טכנולוגיה משבשת , זה יתרונה אבל זו גם מגבלתה. מפה הייתה קצרה הדרך לראות את התקשוב כמעין מערכת Erp פדגוגית. מערכות Erp בארגון העסקי מטפלות בלוגיסטיקה, כספים וקשרי לקוחות וכו, בדומה התשתית האינטרנטית באמצעות אתר בית ספר ותוכנות אינטרנטית נוספות מהווה תשתית לוגיסטית אדמיניסטרטיבית לפדגוגיה בבתי הספר. באתר מועלים אלמנטים אדמיניסטרטיביים מובהקים כמו מערכת שעות, שינויים והודעות אבל גם מטלות לימודיות, השלמות לתלמידים וכד'. השימושים הפדגוגיים הלוגיסטיים הללו אינם שונים בהרבה ממה שהמורים היו מורגלים גם לפני זה. ערוץ ההפצה אחר ומשופר, אפילו הקשר בין המורה לתלמיד עשוי להיות טוב יותר אבל עדיין הפדגוגיה הישנה וצורת הפעולה של המורה והכיתה נשארים כשהיו.<br />אתרי בית הספר למיניהם הם דבר מקובל והטכנולוגיה דהיום בשלה יותר ומציע מטעמים שלא היו בלידתה של "כליקיט", אבל כשמזיזים הצידה את העננים נחשפת התמונה המוכרת ,אין שינוי פדגוגי משמעותי. הפעם התקשוב הצליח כי הוא שימש ככלי לשיפור המערכת הקיימת, שיפור טכני במידה רבה.שיפור שלא נגע ביסודות של המערכת, לא הפריע לשגרה הרגילה.<br />הערת ביניים- אני סבור שמערכות אינטרנטיות בית ספרית כדוגמת אתר בית ספרי על כל הכרוך בו הוא דבר חיוני ומתבקש לבית ספר. הן משפרות את השירות, את הנגישות לתוכן, מאפשרות אפילו מיזמים פדגוגיים נאים אבל בעיקרן המערכות הללו מופעלות כשיפור של הקיים ולא כחידוש משבש. אין סיבה לצפות לשינוי פדגוגי בעקבותיהן. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;"><br /><strong>מסקנות<br /></strong>הסקירה ההיסטורית הזו מבוססת במידה רבה על ההתנסות האישית שלי אבל בסה"כ מייצגת להבנתי את הידוע גם בעולם. הממצאים תומכים בתיאורית "החידוש המשבש". כאשר מוכנס חידוש כזה לבתי הספר הוא נדחה. במידה רבה להערכתי בגלל שהוא אכן לא בשל, לא עבר את מערכת ההתאמות הראויות כך שיתמודד כשווה מול פתרונות קיימים. הטכנולוגיה כן מצליחה להיטמע כאשר היא מכוונת לשיפור רציף של המערכת הקימות. במערכת החינוך פירוש הדבר שיפור לוגיסטי, שיפור טכני, שיפור אפילו באמצעי ההוראה אבל לא שינוי פדגוגי משמעותי.<br />ניתן כמובן לבקר את הטיעונים שהעליתי, יש בהם לכאורה משום הנחה המגשימה את עצמה. כאשר החידוש נכשל אנחנו אומרים שזהו חידוש משבש וכאשר הוא מצליח אנחנו פשוט טוענים שאיננו חידוש משבש אלא חידוש משפר. מדובר פה כביכול בטאוטולוגיה-בטיעון מעגלי. אני חושב שזה אכן רק לכאורה, לא הצגתי פה ניתוח שלאחר מעשה. אלא את הצורה שראינו את הדברים בזמן התרחשותם. שרצינו לעשות מהפכה, שינוי דרמטי נהדפנו. כשהבנו זאת סגרנו ערוצים "מהפכנים" - כמו המנכלי"ם "צרי האופקים" בתיאוריה של קריסטנסן - והתאמנו את הטכנולוגיה למערכת הקיימת.<br />מנקודת מבט שונה במקצת מזהה פרופ' גבי סלומון (2001) גם הוא את התופעה- מערכת החינוך (ולא מדובר פה במשרד החינוך דווקא) הוא אומר, מבייתת את הטכנולוגיה ואז מששועבדה הטכנולוגיה לפרקטיקה הקיימת אין היא יכולה להשפיע עליה השפעה של ממש. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;"><br /><strong>לא תם ולא נשלם</strong><br />אייל העיר לי שרצוי לסיים כל פוסט במסקנה או בשאלה. נראה שיש פה הרבה שאלות וגם מסקנות. אבל הרבה זה אויב של טוב. השאלה שלי אם כן:<br />האם הניתוח נכון?<br />אני משער שחלקכם רואים את פני הדברים אחרת, את שלד הטיעון חלקו או פרטים אלו או אחרים. הייתי שמח לשמוע השגות, הצעות, ניתוח אחר. דיון וויכוח יתרמו להבין מה הן הפעולות העתידיות המתבקשות בתחום<br /><br /><strong>בפוסט הבא</strong><br />בפוסט הבא אתאר כמה מהניתוחים של כריסטנסן שלפחות במבט ראשון נראו לי מוזרים. אנסה לבחון אם הוא "מוזר" או שמא הוא מצביע על נקודות עיוורון בצורת ראיתי את התקשוב החינוכי ואתאר את הכיוון שקריסטנסן סבור שממנו יבקיע התקשוב את המערכת הקיימת ויבצע בה שינוי דרמטי.<br /><br /></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-5791346759635699500?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com16tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-91151331892429182642009-09-27T14:01:00.014+02:002009-09-27T14:42:54.876+02:00<div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;">מבוסס על הספר <a href="http://www.amazon.com/Disrupting-Class-Disruptive-Innovation-Change/dp/0071592067">Disrupting Class</a></span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"></span> </div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;color:#000066;"><strong>התיאוריה הבסיסית של חדשנות משובשת</strong></span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;">חידושים (innovations) מתפתחים בשתי צורות שונות לחלוטין זו מזו -חידוש יכול להיות טכנולוגיה חדשה או שירות חדש או כל דבר שאמור לשרת לקוחות. </span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"><strong>במסלול הראשון</strong> מתבצע שיפור של הקיים. למשל עוד זיכרון למחשב, מסך יותר גדול או איכותי, שירות יותר מהיר וכד'. כל שיפור שמהווה מענה טוב יותר במובן כלשהוא <strong>ללקוחות הקיימים</strong>. </span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"><strong>המסלול השני</strong> הוא מה שנקרא חידוש "משבש" (disruptive). הוא לא מתאים ללקוחות הקיימים. הם לא מעוניינים בו, הוא לא תורם להם. חידוש זה מצליח כי הוא פונה <strong>ללקוחות לא קיימים</strong>, אוכלוסיה שלא הייתה כלל בשוק לפני זה.</span><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;">למשל המחשב האישי שנולד לא התאים ללקוחות IBM הוא לא היווה תשובה ובודאי לא ראויה למה שהם היו צריכים, הזיכרון שלו היה עלוב, המהירות לא משהו, ואולי הכי גרוע האמינות בעיתית. לפיכך כאשר חברה כמו IBM או Digital מזהות את הטכנולוגיה החדשה, בוחנות אותה ויתרה מזאת אולי אפילו מפרגנות לה הן מהר מאוד דוחות אותה ובצדק מבחינתן. הטכנולוגיה המשבשת לא תורמת ללקוחותיהם הקיימים. גם מנכ"ל בעל חזון יתקשה לשלב את הטכנולוגיה החדשה בפס המוצרים של החברה שלו באשר אנשי המכירות והשיווק ידחו אותה. מסיבה זו לא הייתה שום סיבה ל-IBM לאמץ את המחשב האישי, לקודאק את המצלמה הדיגיטלית ול- RCA חברת אלקטרוניקה אמריקאית ענקית את הטרנזיסטור. החידוש המשבש מצליח כי הוא פונה לאוכלוסיות חדשות לגמרי. אוכלוסיות שלפני כן לא היו לקוחות כלל. הברירה של אוכלוסיה זו זה היא או המוצר ה"משבש" או כלום. שוב ניקח את המחשב האישי כדוגמה. הלקוח - אנחנו בבית - בכלל לא היינו בשוק לפני זה. לכן לא היה אכפת לנו שהמוצר לא חזק מספיק, לא אמין מספיק - והוא תמיד כזה בהתחלה של החידוש המופרע - הוא היה עדיף בהרבה על הלא כלום שהיה לנו לפני זה... אחרי כ- 10 שנים המופרע הקטן מתבשל מתבגר והופך את כולם וממוטט את השוק הישן. דיגיטל, זה שם שמעט אנשים עוד זוכרים אותו. החברות Kodak ו- IBM נזקקו למבצעי התאוששות מרשימים כדי לקום מהקרשים, וחברת Sony אימצה את טכנולוגית הטרנזיסטורים החדישה, יצרה מכשירי רדיו ניידים באיכות מזוויעה אבל זולים וניידים ואחרי כמה שנים נתנה נוקאאוט ליצרני הטכנולוגיה האמריקאים. </span><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;">כדי להימנע מרומנטיקה מיותרת כלפי החדשנות המשבשת – וקל להתאהב בה - נדגיש פה כי שני מסלולי החדשנות מכובדים וחיוניים, חברות זקוקות לשניהם וכבודו של כל אחד מהם במקומו מונח.</span></div><div dir="rtl"></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"></span><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;color:#000066;"><strong>חינוך וחדשנות משבשת</strong></span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;">המחשב והרשת הם חידוש משבש למערכת החינוך, הם אמורים לטרוף את המערכת בצורה מסוימת, למשל לשנות את תפקיד המורה או לייתר חלק ממנו. ככזה יכולתו להצליח מותנית בפניה לאוכלוסיה שאיננה לקוחות המערכת הקיימת.<span style="font-size:130%;"> <span style="color:red;"><strong>בעיה!</strong></span></span> </span><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;">כל האוכלוסייה היא כבר לקוחה של המערכת הקיימת. כל התלמידים (ונצטמצם פה ל א-י"ב) לומדים בתי הספר הקיימים. לפיכך אין שדה או שוק שבו יכול המוצר המשבש להתפתח בצורה המתאימה לו. הוא נתקע!. הניסיון לשלב את הטכנולוגיה במערכת הקיימת נכשל כי היא לא נותנת עדיין מענה ראוי ללקוחות (תלמידים) הקיימים. זוהי בקצרה התיזה הבסיסית של הספר ובהמשכו ניתוח מה נעשה ומה ניתן לעשות. </span></div><div dir="rtl"></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"></span><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;color:#000066;"><strong>תגובה חינוכית ראשונה</strong></span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;">קריסטנסן איננו איש חינוך וגם שותפיו אינם נמצאים בליבו של המעשה החינוך ובשדה הטכנולוגיה החינוכית. לא פלא לכן שנדמה שבספר ישנם קצוות לא פתורים וניתוח לא מעמיק מספיק. קל מאוד לראות את התפרים הגסים כבר בקריאה ראשונה, נדמה שיישום התיאוריה לחינוך מחייבת ניתוח יותר מעודן שיסייע להבין את מידת התאמתה של התיאוריה ורוחב יריעתה ביחס לחינוך אבל אני מציע לא למהר לדחות את התיאוריה המקסימה הזו, בודאי לא לפני שנבחן אותו ביסודיות, היא מספקת זווית ראיה מצוינת ושונה לבחינת התחום אני אייחד את הרשימה הבאה להתמודדות איתה. אני רוצה לסיים עם דגשים על כמה נגזרות שנובעות מהתיאוריה</span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"><span style="color:blue;"><strong>נגזרת א:</strong></span> הדחייה של הטכנולוגיה על ידי בתי ספר איננה רשלנות או עצלנות של מנהלי בתי הספר או המורים. היא משקפת את העובדה שהטכנולוגיה במצבה כיום איננה נותנת תשובה ראויה ללקוחות של בתי הספר כלומר לתלמידים. אני משער שאפשר להתווכח על הנגזרת הזו. אני אישית מוצא שהיא מזדהה לחלוטין עם התפיסה והניסיון שלי שהמורים אינם המכשול לתקשוב,ושאת הבעייתיות בתקשוב בתי הספר צריך לתלות בדברים אחרים. למשל בחזונות תקשוב שגויים, או בהגדרות מטרות ההישג שאנו (הממשלה, ההורים, החברה) מציבים בפני בתי הספר או אולי כפי שטוען קירסטנסן בחידוש שעדיין לא בשל</span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"><strong><span style="color:blue;">נגזרת ב:</span></strong> זה עניין של זמן ואוטוטו זה יגיע. הטענה של קריסנסון - שאותה לא ארחיב כרגע – היא שעל סמך הנתונים של חדירת ה-e-learning אנו צפויים למהפך בסביבות 2014. לא נותר אלא להמתין בסבלנות וגם אולי להגיד אמן!. אבל בל נקדים את המאוחר. </span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"><span style="color:blue;"><strong>נגזרת ג:</strong></span> קריסטנסן מנתח את השינויים שמערכת החינוך האמריקאית עברה במאה וחמישים השנים האחרונות כתוצאה משינוי המטרות שהוגדרו לה: להקנות את ערכי הדמוקרטיה בתחילה, לתת מענה לכל תלמיד אחר כך (מה שהרחיב את מספר מקצועות הלימוד), לשמר את אמריקה כברת תחרות לעולם ולתת מענה לחלשים (No child left behind). הוא טוען שיכולת ההסתגלות והשינוי שהפגינו בתי הספר לשינויים דרמטיים אלו במטרות היא מרשימה בכל קנה מידה. בתי ספר להבנתו הפגינו יכולת שינוי גדולה בהרבה ממיכולם של ארגוניים עסקיים. הללויה!. ההשוואה של התקשוב בחינוך לעומק התקשוב במגזר העסקי נראתה לי תמיד כבעלת משקל נוצה. אמריקה זה לא ישראל אבל אני מאמין שאפשר לנתח את מערכת החינוך הישראלית בצורה דומה ולהגיע למסקנה מקבילה. בתי הספר שלנו נדרשו להקנות את ערכי הדמוקרטיה והמדינה ואחר להתמודד עם גלי העלייה, ואינטגרציה והגדלת הבחירה ואשאיר למומחים את השאר.. </span></div><div dir="rtl"><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;"></span><span style="font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;color:#006600;">נתראה, אני מקווה, ברשימה הבאה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-9115133189242918264?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-47061547216734960062009-02-07T17:19:00.005+02:002009-02-07T21:39:48.602+02:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>ידידים ותיקים וטקס.</strong></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong></strong><br />פעם בחצי שנה אני הולך לרופא עור. אני כבר מכיר בעל פה את הרוטינה. הוא מחליק את כרטיס קופת החולים, אני פושט את הסוודר, החולצה וה- טי-שירט ואז מתחיל טקס הוודו הבא. אני מצביע על נקודה על הגוף, הרופא מסתכל, ממשש, ממצמץ, ממשמש, ומצהיר בביטחון גדול: אה זה כלום זה </span><a href="http://www.iskin.co.il/Index.asp?ArticleID=88&amp;CategoryID=83&amp;Page=1"><span style="font-family:arial;">דרמטיטיסבלוטה</span></a><span style="font-family:arial;">. אני מתקשה בקליטת השם, אבל הרופא מאוד נינוח. ניכר שהוא מכיר את דרמטיטיסבלוטה שנים רבות ואף נוטה לו חיבה רבה. (הערה מתודית: דרמטיטיסבלוטה איננו כמובן השם שבו השתמש הרופא. אבל זה מה שאני זוכר). אני מצביע על משהו אחר, הרופא ממשש, ממצמץ, ממשמש, ואומר בשמחה: אה! שום דבר, זה דרמטיטיסבלוטה צעיר. הללו יש להם שמות תפלצתיים כבר שהם נולדים. ביצור הבא העניין הופך לרציני יותר, הרופא ממשש, ממצמץ, ממשמש, מושיט יד לכיס חולצתו ושולף זכוכית מגדלת ענקית. אני חושד שזיהה נמלה על גבי והוא מנסה לשרוף אותה עם הזכוכית המגדלת, אבל לא, הוא מסתכל דרכה בזוית α, משנה לזוית β, ומתמקד לבסוף ב- /4π , ואז על סף מה שנראה בעיני כתגלית גיאומטרית מהפכנית הוא משחרר מגרונו: אהה, כלום, כלום, ממש כלום, זה פיטריאזיסשפיץ. אני מנסה לזהות שמץ של בעיה בפניו של הרופא, אך נאדה, עורו רגוע למשעי ופניו מוארות מהמפגש עם המכר הוותיק. וכך זה נמשך, אנחנו מתוודעים לעוד דרמטיטיסבלוטה ועוד פיטריאזיסשפיץ -כנראה המקבילות לכהן וללוי אצלנו- והרופא בשלו: שום דבר פה וכלום שם. נטייתי הטבעית היא להאמין באנשים, ועל כן אני כמותו, פני מוארים ועורי רגוע למישעי, ברם אולם אינני יכול שלא לתהות כמה דרמטיטיסבלוטות ופיטריאזיסשפיצים אוכל עוד לשאת על גבי מבלי שהללו יכריעוני?! בעוד אני תוהה, אני מבחין בצל של היסוס אצל הרופא, הוא מסתכל, מרחיק את זכוכית המגדלת, מקרב אותה, משנה זוויות, ממשמש ובוחן ואומר בהיסוס : זה נדמה לי.....דרמטיטיסבלוטה, אבל... - הוא חוכך, פורך באצבעות ידו הלוך ושוב על סנטרו - בוא נסתכל על זה עוד חצי שנה. על רקע ההיסטוריה שלי עם רופא העור, המאורע הדרמטי ביותר שאני מצליח לדמיין הוא שבביקור הבא יתברר רחמנא ליצלן שהספק דרמטיטיסבלוטה הזה הוא למעשה פיטריאזיסשפיץ. עם אי בהירות ענקית זו אני מסיים עוד ביקור.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><br /><strong>אותו טקס ותובנה חדשה.</strong><br />לרופא עור אני הולך עם אשתי. כשנודע לי בפעם הראשונה שיש לי דרמטיטיסבלוטה, שותקתי למספר דקות ומאז אינני מעז ללכת לרופא עור לבד. אתמול הלכתי שוב לרופא, כמובן עם אשתי. טקס הוודו התנהל כדת וכדין. אחריו התחיל טקס דומה עם אשתי: שום דבר1, כלום2, חסר חשיבות 3, אהה4 ו-בואי נסתכל על זה בעוד חצי שנה5. מסתבר שהיצורים הללו ליברלים מאוד ואין להם העדפה למגדר מסוים. אחרי זה התחיל דיון מעמיק על משחות. אני אחסוך לכם את הדיון המפורט שהתקשיתי לעקוב אחריו. הצלחתי להבין שיש אפשרות שהמשחה תעזור וישנה אפשרות שהמשחה לא תעזור. נכון שאת האמת המתמטית הבלתי ניתנת להפרכה זו, ניתן ליישום גם על רופאים אחרים הממליצים על אקמול ואנטיביוטיקה, אבל אם כי המתמטיקה היא אחת, הפסיכולוגיה אצל רופא העור עובדת אחרת מאשר אצל שאר הרופאים, נדמה שאצל רופא העור כל משחה היא מיזם סטרטאפ שסיכוי הצלחתה-כמו סיכוייו של סטרטאפ מצוי-הם בערך אחת ל-10. לאחר שסוכמה עם הלקוח (אשתי) המשחה המועמדת, החל דין ודברים על תכיפות השימוש בה. בפשרה שבין הרופא שגרס פעם ביום לבין אשתי שפחדה מתגובות לא רצויות ודחפה לכיוון הפעם בשבוע הוסכם על יום כן ויום לא. פתרון נאה לדברים נוספים רבים בחיים. בימים אלו, בהם אני שוקל כיווני קריירה שונים , התחלתי לשקול להיות רופא עור. יש לי את מרבית התכונות הנדרשות: אני קשוב לאנשים, אני נכון לפשרות, אני ד"ר ותוך 3 חודשים לכל היותר אוכל לזכור את שמות היצורים הללו. בעוד אני חולם על הקרירה החדשה שלי ועל הרופא כמודל לחיקוי, משהו בהתנהגות הרופא לוכד אותי. הרופא מקדיש לבדיקה את מלוא תשומת לבו. הסטטיסטיקות מספרות שביקור אצל רופא אורך בממוצע 5 דקות מהם 4.5 דקות הוא מקליד באצבע אחת במחשב כאשר שתי עיניו מרותקות בסקרנות של ילד במעשיה של אותה אצבע. גם הרופא שלי מסתפק באצבע אחת בלבד, אבל בניגוד לסטטיסטיקות הוא לא מותר על זכוכית המגדלת, על סריקה מעמיקה, על מישוש קפדני ועל זימוני לבחינה נוספת בעוד חצי שנה. אהבתי את זה. אנחנו זועמים לא פעם על הרופאים (או על המערכת שמאלצת אותם לכך) על חוסר תשומת לב, והנה הרופא בהליך רוטיני להפליא משכיל להשקיע תשומת לב ראויה. ובכל הכנות אני מצדיע לו. </span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>תשומת לב כאמצעי להעלאת אושר.</strong><br />תשומת לב (mindfulness) מאפשרת לנו לחוות את הרגע, את הכאן ועכשיו, היא יוצרת מעורבות, מגבירה את המחויבות ומביאה שביעות רצון, הנאה ואושר. החיים שלנו מתאפיינים ברגעים רבים של חוסר תשומת לב, אנחנו לא חווים אירועים שלמים שמתרחשים סביבנו, אנחנו מתנהגים באוטומטיות, אנחנו לא משקיעים מחשבה, משקיפים על דברים ברישול. כאשר באותם מצבים בדיוק אנחנו משקיעים תשומת לב ומשנים את נקודת המבט, אנחנו מצליחים להפוך אירועים שגרתיים ועייפים לרעננים ומעניינים. חשיבות תשומת הלב וההווה מקבלת ביטוי נרחב בתרבויות שונות. האגדה הבאה ממחישה את מרכזיותם בבודהיזם:<br /><br />אחרי שלוש שנות לימוד הגיע נזיר המתלמד למעונו של רבו. הוא נכנס לחדר עמוס במחשבות ורעיונות על הבודהיזם מנסה להתכונן על השאלות עמוקות שעליהן יבחן אותו רבו<br />"יש לי רק שאלה אחת" אומר הרב<br />"אני מוכן" אומר הנזיר המתלמד<br />"בכניסה, האם הפרחים היו בצד הימני או בצד השמאלי של הסככה?"<br />התלמיד הנבוך סב על בהונותיו ויצא לשלוש שנות לימוד נוספות.<br /><br />אני בוכה כל פעם שאני קורא את הסיפור, נכמרים רחמי על התלמיד המסכן. אני גם מבין שאין שום סיכוי בעולם שאהיה רב בודהיסטי. בכל מיני ספרי עצות מסבירים לך שכדאי לעצור רגע להתרשם מיפי הפריחה ומניחוחה. אין טוב לנפש מ-30 שניות התייחדות עם סביון רענן, הם טוענים. אני מקנא בברי המזל שזה עובד עליהם. לי זה לא מצליח. לא פריחת הנרקיס, לא מראה הנוף הקסום וגם לא רשרוש הרוח. מה לי ולאלו?!, מה בדיוק אעשה איתם באמצע כל ההמולה והלחץ שבשבוע העבודה. לא כך הצלחתי להתחבר להווה. אבל הנה, רופא העור עושה את זה, ומדוע לא אני?!<br />תחום הפסיכולוגיה החיובית, מקדיש גם הוא מקום נרחב להתמודדות עם ההווה וממליץ על מעורבות עמוקה שלנו בנעשה כאן ועכשיו. לחוקר הבולט בתחום יש שם מפחיד יותר מדרמטיטיסבלוטה, כותבים אותו כך <a href="http://www.brainchannels.com/thinker/mihaly.html">Csikszentmihalyi</a> ומבטאים את זה כך chick-SENT- me-high. הנ"ל חקר במשך שנים רבות את מה שמכונה Flow . אותה זרימה שאנו חווים כשאנו מעורבים וחווים בכל נימות נפשנו את מה שאנו עושים. זה יכול לקרות במגוון גדול של מצבים: כשמפסלים קרמיקה, עובדים בגינה, מתכנתים, כותבים, פותרים סודוקו, מטיילים, משחקים כדורסל. מסתבר במפתיע שהרגשה טובה זו מתרחשת יותר בעבודה מאשר בשעות הפנאי, מפתיע, כי רוב האנשים עורגים לסופ"ש, לזמן הפנאי, לחופשה ולא מזהים מספיק את האפשרויות להנאה גדולה בעבודה עצמה.</div><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>הדרך שלי להווה</strong><br />כאמור לריחם של הפרחים לא התחברתי. גם ה-Flow היה בעיתי מבחינתי. הוא נראה לי כדבר רצוי ונפלא, בודאי שיכולתי לזהות מצבים שהוא מתרחש אצלי, אבל לא הרגשתי שאני שולט בו . מין מצב שבא והולך מבלי שיש לך השפעה עליו. האסימון נפל לי בכל זאת בצורה אחרת. קראתי את <a href="http://www.matarbooks.co.il/index.php?book=1456&amp;nav=1">"באושר ובאושר" של טל בן שחר </a>וזיהיתי שיש בי מאפיינים חזקים של <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Rat_race">עכברוש מירוץ</a>- אל תבוזו לי, אני מהמר שאצלכם זה קיים גם כן, למעשה זו אופייני לתרבות המערבית כולה וסימפטומים של עכברושיות נמצאים אצל כולנו. בכל נקודת זמן אני בציפייה לסיומו של אירוע שאחריו ירווח - סיום פרויקט א', מעבר חלק של אבן דרך ב', גמר הפקה ג', והתגברות על צרה ד', אתגר ה', רעש ו', קטסטרופה ז' ולחץ ח, אי עמידה בזמנים ט', קצת סיפוק י' שמיד אחריו משבר י"א'. אותיות כחול על שפת היום. תמונה הזו הבהירה לי שאני עסוק הרבה פחות מדי ברגע נתון והרבה יותר מדי בציפייה לרגעים טובים שיבואו. זה מתבטא בכמיהה הדתית לבואו של סוף השבוע. אז אני יכול לאפסן את כל האותיות ולשכוח אותם. לרוע המזל עוברות אך שעות ספורות ושוב מגיע יום א', האותיות נשלפות מהקופסה ושוב משתלחת בי הכמיהה לסופ"ש הבא. התרחיש הציב מראה חדה מאוד מול עיני והבנה שטמטום זה אנדרסטייטמנט למצב. מה לעשות? הבנתי שבאירועים אינני יכול לשלוט, מספרם של אלו אינסופי והם ימשיכו לשכון איתי לעד. אמצתי לכן את העצה הותיקה: "אם אינך יכול לבטל אותם, היה איתם". ניסיתי את העניין וזה עבד נהדר. העיקרון היה לעסוק בהווה בכל 100% תשומת לב: לא להרהר בפגישה הבאה במשך הפגישה הנוכחית, לא לנתח את הבעיה מהפגישה הקודמת, לא להתלבט בלוז שצריך לטפל בו בעוד 3 שעות, לא לספור את השעות ליום ה'. נתתי את כול כולי לאינטראקציה הנוכחית: הקשבתי במלוא תשומת הלב, התעמקתי לחלוטין בעניין שעליו שוחחתי, חשבתי רק על הנושא העכשווי. התייחסתי להווה כאל הדבר הקיים היחידי (ניסיתי לפחות, זה לא תמיד עבד). הרגשתי נהדר. הייתי יעיל יותר, סובלני בהרבה לעמיתי, סבלני לעצמי, צלול במחשבותיי, נקי בהחלטות.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><strong>מסקנות</strong> </div><div dir="rtl" align="right"><br />זה נראה טוב מדי, מוצלח מדי, ולכן מעלה מיד חשד שמשהו מפוקפק מסתתר בסביבה. אני מנסה למצוא אבל.. , הסתייגות, קסם שפג. אבל.. אין אבל!, זה הצליח. לא הרגשתי מואר כמו נזיר בודהיסטי, לא ריחפתי מעל הקרקע, לא הרגשתי שהעולם קסום ומופלא ושריח הנרקיסים הוא פלא קוסמי. אבל הרגשתי שאני תורם יותר, יעיל יותר, נהנה יותר, מוטרד פחות, ממוקד יותר. האותיות המשיכו לזרום בדיוק כמו קודם אבל נהניתי לקרוא חלק מהן והוטרדתי פחות מאחרות. בעסקים בוחנים את היחס בין התמורה להשקעה (R.O.I). הוא היה גבוה להפליא- תמורה גדולה, מאמץ קטן.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-4706154721673496006?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-33062511164198584692008-12-21T20:11:00.008+02:002008-12-21T22:21:42.730+02:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">לפני ההתחלה- בהמלצתו של אחד הקוראים - אסף - הוספתי לרשימת הספרים המומלצים את "The Happiness Hypothesis" אסף הוא שותף נאמן להתענינותי בתחום. לבד מתכונות אנושיות יפות ואחרות שבהן הוא ניחן, הוא גם בעל השכלה בפסיכולוגיה ומשלים את החוסר שלי בנושא. בספר הסתכלות שונה על נושא האושר וחיבור בין המדע הנוכחי לבין והחכמה העתיקה. גם אסף וגם אני מאוד אהבנו את הספר. בגילוי נאות אציין שאסף הוא גם הבן שלי.<br /><br /><strong>רקע</strong></span><span style="font-family:arial;"><strong><br /></strong>יש לי בית עם גינה וכלבה עם שיער. הספרות המדעית מכירה בכך שאלו משתנים בולטים המשפיעים על ניקיון הבית. תוסיפו לזה את רצפות הקרמיקה ותוכלו לשער את המצב. כל הזמן צריכים לנקות, וגם אז התוצאות מוגבלות. במחקר בינתחומי מתחבטים היסטוריונים בכירים בשאלה: איפה התחבא כל הלכלוך ברצפות האבן הישנות? ועמיתיהם הפיסיקאים בקושיה: מדוע נמשך הלכלוך לקרמיקות?. יש תיאוריה הגורסת שהצבע הוא המפתח, אם בוחרים צבע קרמיקה מתאים - כלומר מין בליל מעורבב ולא מוגדר שמבלבל את הלכלוך - זה עוזר. אני עוד לא ראיתי את הצבע הזה. אבל אני חושב שהכיוון נכון. המודל הוא תעשיית הטקסטיל. בימים עברו כל אימת שהתרפטו מכנסי נסעתי עם הורי לשמוליק בהרצלייה וקנינו זוג חדש. היום את הג'ינס קונים עם חורים. זה פטנט מצוין, הם אף פעם מתרפטים. לך תבדיל בין חור חדש לחור ישן. מסתבר שהעניין המוזר הזה הוא להיט עסקי. לכן אני חושב שזו תהיה השקעה סולידית לחלוטין לייצר קרמיקה שהלכלוך כבר עליה. כרגע אין קרמיקה כזו ולי יש בעיה.</span><br /></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>הצגת הבעיה</strong></span><span style="font-family:arial;"><br />בית, גינה, כלבה, קרמיקות כל אלו נכללים בקטגוריה של "נסיבות החיים" שהזכרנו בטורים הקודמים. אלו להזכירכם אחראיים על 10% בלבד מאושרנו. נסיבות החיים מאופיינות בכך שלא ניתן לשנות אותם בקלות. אפשר אומנם לספר את הכלבה ולהשקיע בגנן, אבל להחליף שוב קרמיקות?!. ולכן הטקטיקה הממוצעת הנכונה זה לקבל אותן, את נסיבות החיים ואיתן את הקרמיקות. אני כידוע לכם מובטל מעבודה סדירה בימים אלו ולמרות הכתיבה בבלוג עדיין נותר לי זמן לגוון את עיסוקי המסורתיים. עיסוק מעניין שלקחתי על עצמי הוא ניקיון הבית. ניגשתי למלאכה עם רצון נחוש והתלהבות ללא מידה, אלו תנאים הכרחיים לעניין אבל מסתבר שלגמרי לא מספיקים. מהר מאוד הבנתי שאני ואשתי חלוקים על שיטות העבודה. הסגנון שלי משכבר הימים הוא להתחיל בשאיבת אבק ואחר לעבור לשטיפת הרצפה. אשתי גורסת בתוקף שההליך היעיל הוא לטאטא בטרם השטיפה. כאמור בנסיבות החיים שלנו, קל מאוד אפילו למאותגר לכלוך כמוני לזהות אבק בבית בכל רגע נתון, כלומר גם בשיטה האחת וגם ברעותה. נוצר, עם כך, מצב בו לא מספיק שהניקוי יהיה יעיל, חשוב לא פחות שכולם יהיו משוכנעים שהושקעה מלוא התשומה האפשרית. במילים אחרת, הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות. </span><br /></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>ניתוח הבעיה</strong></span><span style="font-family:arial;"><strong><br /></strong>לא היה טבעי יותר מאשר לשנות את הטכנולוגיה ולעבור מיידית למטאטא. אבל, לא היה לי קל, העדפה שלי לשואב האבק היא חזקה מאוד ולא השתכנעתי כי המטאטא עדיף (מטעמי זהירות מדעית אודה כי אין ממצאים התומכים דווקא בגישתי). הקמתי פורום חשיבה ושוחחתי עם חברי עופר. הסתבר להפתעתי שהתופעה מוכרת. מסתבר שגם אצלו ובת זוגו הנטייה היא ברורה: נשים למטאטא וגברים לשואב. הממצא המפתיע הוביל אותי להשערה כללית בדבר הקשר בין טכנולוגיות הניקיון למגדר. בדיעבד זה נראה ברור – שימוש בשואב אבק הוא למעשה מסע ציד של חלקיקי הלכלוך ואילו הטאטוא – הוא תהליך של טיפוח הברנשים הללו לכדי ערמה, ואידך זיל גמור. החקירות הללו הרחיבו את אופקי אבל לא סייעו בפתרון הבעיה. מבחינה טכנולוגית ישנן 2 אפשרויות ברורות: מטאטא או שואב אבק. אבל הטכנולוגיה, כדרכה, לא מציגה את המורכבות האנושית הנאותה. מרחב האפשרויות המשמעותי שעמד בפני באותו רגע היה<br /></span><span style="font-family:arial;">(1) להחליף את השואב במטאטא ולצאת פרייר<br />(2) להשתמש בשואב אבק ולהצהיר בריש גלי שטיאטאתי<br />(3) להמשיך ולשאוב ולהכריז על העניין כמלחמה אידיאולוגית.<br /><br />האופציה ה- 3 נפסלה כמובן על הסף. אידיאולוגיה במערכת יחסים איננה טקטיקה נבונה בלשון המעטה. אופציית השקר עדיפה באופן בולט על האידיאולוגיה. למשל, אם חבר היה מספר לי שזו הטקטיקה שנקט בה הייתי תומך בו בחום - זה לא שקר באמת, זה רק שקר לבן, למען שלום בית, לא יגלו אותו (אין סיכוי! בודאי שיגלו) וכו' וכו'. הפעם, האופציה הזו לא התנגנה לי טוב. נשאר הפרייר. מצד אחד יש כאב גדול בלהיות פרייר מצד שני זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלי, כך ששקלתי את האופציה ברצינות. אבל פה מדובר במערכת יחסים ומאוד לא בריא להיות פרייר בתוך מערכת יחסים, קל וחומר ביחס לאירוע שקורה מידי שבוע. קשה.</div><p dir="rtl" align="right"><br /><strong>הפתרון</strong><br />ואז באה ההארה. פירקתי את מרחב הבעיה לשני מימדים בלתי תלויים. המימד ההנדסי: מטאטא, שואב אבק. והמימד הרגשי: פרייר, שקרן, מטומטם (כלומר אידיאולוג). עד כה נראה אותו דבר, אבל מיד קפצה ההרחבה המתבקשת למימד הרגשי: נדיב (נדמה לי ששם העצם נתינה הוא המתאים פה ביותר, אבל ההטיה המתאימה פה "נותן" היא מוזרה) והתגלה במלוא הדרו הפתרון הפשוט והנכון: אני אשתמש במטאטא כי אני רוצה להעניק לבת זוגי.<br /></p><strong></strong><p dir="rtl" align="right"><strong>סוף דבר</strong><br />אני משתמש במטאטא ומרגיש מצוין. מידי פעם אני משלים (את העבודה) עם שואב האבק על מנת לספק את אינסטינקט הציד שבי. בת זוגי שבעת רצון מהתקדמותי בתחום הניקיון, והארץ שקטה שעות רבות.</p><p dir="rtl" align="right"><br /><strong>מדעי המטאטא</strong><br />זו חוכמה עתיקה מאוד שנתינה מעניקה לנותן כמו גם למקבל. ההתנסויות אישיות שלנו תומכות (אני מקווה) באמונה זו גם כן. ממצאים מחקריים מהפסיכולוגיה החיובית מלמדים שאכן יש רגליים לטענה. לוברמיסקי ושו"ת </span><a href="http://www.faculty.ucr.edu/~sonja/papers/LSS2005.pdf"><span style="font-family:arial;">http://www.faculty.ucr.edu/~sonja/papers/LSS2005.pdf</span></a><span style="font-family:arial;"> בקשו מקבוצה של משתתפים לבצע פעילות של נתינה במשך 6 שבועות. הפעילויות יכולות להיות: לעזור לחבר בשיעורי בית, לבקר מכר רחוק, לכתוב מכתב תודה, להקפיץ את האחות לחברה וכו'. כל משתתף על פי נטיותיו ונסיבותיו. מידי שבוע המשתתפים נדרשו לבצע 5 פעילויות כאלו. קבוצה אחת נתבקשה לפזר את הפעילות על פני ימי השבוע. קבוצה שנייה נתבקשה לרכזה ביום אחד בכל שבוע. נמצא שרמת האושר של המשתתפים בניסוי אכן עלתה (ולא עלתה אצל קבוצת הביקורת) אבל באופן מפתיע נמצא שהעלייה התרחשה רק אצל המשתתפים שרכזו את כל פעילויות השבועיות ליום אחד בכל שבוע. במאמר סוקרים ומנתחים המחברים את פעילות הנתינה כמו גם פעילויות יזומות אחרות בצורה מקיפה ומרשימה. לענייננו אצביע על הנקודות שנראות לי מרכזיות.<br />ראשית. הניסוי הנ"ל מאושש לשמחתנו את הפוטנציאל של הנתינה להעלאת אושר. עם זאת בניסוי אכן אירעה עליה ברמת האושר אבל עדיין נותר לחקור האם ניתן להעלות את האושר לאורך זמן.<br />שנית מסתבר (כמו בכל מקום שיש אנשים) שהדברים מורכבים. נתינה באופן אחד (ביום המרוכז) הביאה לתוצאות חיוביות ונתינה באופן אחר (במפוזר) לא. אפשר בדיעבד למצוא הסברים לתוצאות הללו, אבל מעבר להסבר זה או אחר ראוי שתופעה זו תשמש אזהרה מפני יישום טכני של השיטות השונות. יש תקווה, אפשר לשפר, אבל אין פתרון קסם וטייס אוטומטי. זה מסע מהנה ומתגמל, אבל כמו במסע- לפעמים טועים, ולפעמים הולכים אחורה כדי למצוא דרך טובה יותר, לפעמים מתבוססים בבוץ וכמובן גם מגיעים לפסגות מקסימות. במסע הזה אתם יכולים וכדאי להיעזר באחרים אבל בלתי אפשרי להצליח בו אם אינכם לוקחים חלק פעיל בו, עם השקעת תשומת לב, למידה מטעויות והתאמתו אליכם.</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-3306251116419858469?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com12tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-69488019000024331192008-12-15T11:08:00.003+02:002008-12-15T11:25:41.065+02:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>לפני ההתחלה</strong></span></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:Arial;"></span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;">התקשיתי השבוע לצרף לינקים לטור. רוב המאמרים שקראתי טמונים אי שם בחללי הספריה האוניברסיטאית ולרובם לא מצאתם הד ברשת. צירפתי 3 ספרים שמכילים להבנתי את התורה על רגל אחת. מרטין זליגמן הוא מייסד התחום של פסיכולוגיה חיובית וספרו authentic Happiness הוא ספר קלאסי שחובה לקרוא אותו. הספר של דינר את דינר (אב ובנו) הוא חדש יחסית (2008) ומקיף ורציני במבחינה מחקרית ולהרגשתי נותן את קדמת המידע בתחום. סוניה לובומירסקי מתמקדת בטכניקות שונות (כמו 3 דברים טובים שקרו היום) שמעלות את רמת האושר. היא חוקרת מובילה בחקר השיטות הללו. כל השלושה הם מדענים ופרופסורים מכובדים. הספרים אינם מאמרים אבל הם כתובים בכובד ראש. הספר של זליגמן הוא הקריא ביותר לטעמי אם כי אולי כי איתו נכנסתי לתחום. למרות העצות שאפשר לקבל מהספרים עדין קשה לי לראות מעבר קל מקריאה לביצוע. בימים הקרובים אעשה מאמץ ללינקים רשתיות פופלריים. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"> </span></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">התחלה</span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:Arial;"></span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">להזכירכם בטור האחרון הגעתי לנקודת אושר גבוהה מאוד לאחר שטכנאי הכבלים החליף את שלט הטלוויזיה שלי. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">לצערי לא הצלחתי לשחזר שיא דומה השבוע. אפשר למצוא ניחומים במחקר המציין שגם יותר מדי אושר יכול להזיק אבל זה מנחם בערך כמו בתול שקורא על סכנות ההתמכרות למין. נאמנים לאמונותינו שאין רע בלי טוב נשתמש בהיעדרותו של האושר בכדי לרכל עליו ולתהות על קנקנו, מה שיתרום לשיפור יחסיכם איתו. כמו בכל מערכת יחסים, לא כל האמירות מתאימות לכולם. למשל, אנחנו מכירים היטב את הטיפוסים הנאלחים שרק מזיזים את קצה הזרת והאושר מתרפק עליהם כאילו הוענק לו עולם ומלואו. ברי המזל הללו אינם מענייננו ואם להודות על האמת אנחנו עוד פחות מעניינים אותם. שלא כדוגמת היופי שאפשר להתנחם ב: "חכה חכה זה עובר.." באושר הגנטיקה ככל הידוע יציבה מאוד לאורך זמן והנאלחים מצליחים להינות לאורך שנים רבות. אנחנו- רגישים, מבינים ובעלי חוש הומור- נצטרך להתאמץ יותר בעבור הנאה זו. </span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>יציב עד כדי קמצנות</strong><br />היזכרו ברגעי אושר רב שחוויתם. התחושה טובה עד כדי חשד שמשהו לא סביר. עד שלא ימצא ליקוי לא תרגישו טוב. האושר מתקשה לעזוב את משכנו הקבוע. משעלה למעלה הוא מעוניין לחזור למקומו הרגיל מהר ככל האפשר. אנחנו חווים את זה רבות. זה קורה אחרי שרכשנו את המכונית החדשה עם הצבע המטאלי המדהים, את מסך הפלזמה הלא יאמן. זה קורה אחרי התרגשות של יום הולדת, ואחרי קנית בגדים מרגשת בקניון. זה קורה גם אחרי מאורעות נשגבים בהרבה כמו הגאווה אחרי הישג של ילדנו או הסיפוק אחרי הצלחה במקום העבודה. גם מאורעות דרמטיים ומכוננים לכאורה כמו זכייה גדולה בלוטו לא עומדים לו לעקשנותו של האושר. <a href="http://www.colby.edu/psychology/ps343sp08/Brickman%20et%20al.%20(1978).pdf">במחקר קלסי בחנו ב- 1978 את אושרם של זוכי לוטו באילינוי</a> </span><br /><span style="font-family:arial;">כולנו מכירים את האגדות נוסח אחים הגרים של זוכים בפרס הגדול שאיבדו לאחר זמן את כל הונם ורכושם וזאת לא לפני שנישואיהם התפרקו וחבריהם עזבו אותם וכו וכו. אני בספק אם הסיפורים הללו משכנעים אתכם לוותר על הזכייה הצפויה, ובאמת הזוכים – כנראה אנשים בריאים בנפשם- מצליחים להתמודד יפה עם האוצר שנפל עליהם. הם בהחלט זיהו את הזכייה כאירוע משמח מאוד. עם זאת לאחר התרגשות הזכייה, תוך חודשים ספורים רמת האושר שלהם חזרה לרמתה הקודמת.<br />בואו נבחן אירוע מכונן מסוג אחר לגמרי- נישואין. נכון, נכון, אני שומע באוזני את רחשי ההשתוממות שלכם על החיבור המפוקפק הנ"ל אושר-נישואין, מה שמיטה להר סיני?!. אני גם מודע למגבלות הזיכרון התוקפות אתכם מעת לעת , אבל הסטטיסטיקות אומרות שבסה"כ נישואין הוא מאורע משמח ולא רק להורים. אבל אבוי, אחרי עליה ברמת האושר בתקופה הנישואין הראשונה, העסק מתחיל לדעוך והאושר חוזר למשכנו משכבר הימים. נסתפק בדוגמאות אלו, ברי לי שאתם בשלים כבר ליישם אינספור דוגמאות שלכם שעובדות במתכון דומה. <br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"> <br /><strong>מדוע לעז..הוא מתנהג כך?</strong></span></div><span style="font-family:arial;"><strong></strong><div dir="rtl" align="right"><br />האושר מתרגל להנאות במהירות. בספרות המקצועית הליקוי המעצבן הנ"ל מכונה "הליכון הנהנתנות". כמו בהליכון שבו צריך לנוע כל הזמן קדימה על מנת להישאר במקום, כך גם כדי להמשיך באותה רמת הנאה אנחנו זקוקים כל הזמן לנוע קדימה. ההתרגשות ממסך הפלזמה החדש שקנינו שוכחת לאחר ימים לא רבים ואנחנו בוחנים את המחשב הנייד קל המשקל החדש ואחר את מכשיר הסלולר הפלאי ואת המכנסיים האופנתיים וכך הלאה וכך הלאה. בהחלט ראוי לשלב תענוגות בחיינו אבל חד משמעית וללא עוררין זו לא הדרך לעלות את אושרנו לאורך זמן. החדירו לראשכם ז ו ל א ה ד ר ך.<br />אם, חס וחלילה, השכלנו להאריך את זמן ההתרגלות, האושר מתקומם ומפעיל את מנגנון ההשוואה שלו. פטנט אחד שלו הוא להשוות את החוויה הנוכחית לחוויה חזקה בעבר. למשל זוכי הלוטו המאושרים מאילינוי חוו שיא אדיר של אושר עם הזכייה. במקביל קטנה היכולת שלהם להתענג על חוויות יומיומיות רגילות. האושר מתכייל לשיא החדש והחיים ה"רגילים" נראים חורים ותפלים.<br />וכמובן קיימת ההשוואה – המכאיבה הרבה יותר –לאחרים. כאשר המכונית החדשה שלנו נמצאת בתקן השכונתי או גבוה ממנו אנחנו מרוצים. כאשר השכנים מישרים קו ומה שיש לנו איננו המילה האחרונה ההנאה מהעניין נעלמת, וכך הגינה והבית והמטבח החדש. ואם המכונית וכיו"ב נראית כדוגמה מתאימה יותר לתרבות האמריקאית. דמינו דברים אחרים שאתם מתחברים אליהם- להוביל באופנתיות כאשר לפתע מסתבר שכל זב חוטם לובש את האופנה החדשה, להצטיין בפתרון תשבצים ולראות לצידך מישהו שמשלים אחד כזה במהירות שרק יכולת לחלום עליה, להתגאות במעודכנות טכנולוגית ולגלות עוד 1000 לפניך. לכתוב בלוג ולגלות עוד 500 יאיר לפידים מסביבך. אני אוהב לרוץ וגם אוהב לדעת שאני רץ טוב ובכושר טוב. הצטרפתי לקבוצת ריצה ומהר מאוד גיליתי שאני נשרך אחריהם. אני אדם בוגר ובשל וניסיתי ברוחב לב לקבל את המצב, אבל אני לא לבד, האושר קלקל את החגיגה ומצב רוחי השתופף. עכשיו אני רץ לאט ולבד. יש אנשים שמשיגים אותי. יש אפילו רחמנא ליצלן בחורות שבקלילות עוברות על פני. אבל עכשיו אני נהנה. התנתקתי מהם כקבוצת התייחסות ומצידי שילכו לעזאזל.<br /><br /> <br /><strong>הצד החיובי של העניין.</strong> </div><div dir="rtl" align="right"> <br />כמו כל דבר בחיים גם לתכונה המרגיזה כל כך - לרדת מהר למקום הרגיל – יש צד חיובי. האושר מנסה לחזור למקומו גם כשהוא יורד. דפרסיה שתוקפת אותנו אחרי משבר היא בדרך כלל תופעה שחולפת לאחר מספר חודשים. קל וחומר מצבי רוח נמוכים קלים יותר, אלו באים, תוקעים אותנו בפינה למשך כמה שעות או ימים ואז נמוגים. המנגנון הזה עובד אפילו במקרים קיצונים במיוחד למשל אצל אנשים שנפגעו והפכו למשותקים. לאחר מספר חודשים בלבד המאזן - רגשות חיובים לעומת שלילים - נוטה כבר לצד החיובי.<br /> <br /><strong>קצת שלילי בחיובי</strong></div><strong><div dir="rtl" align="right"><br /></strong>עם הזמן רמת האושר של משותקים עולה ומתקרבת לערכה הבסיסי מלפני השיתוק. אבל כדי לדייק צריך להוסיף הסתייגות מצערת, הממוצע הוא עדיין נמוך במקצת מהערך הממוצע של כלל האוכלוסייה. האושר ממאן לקבל את המצב המשברי כדבר קבוע, עמל ומתעקש להחזיר את עצמו למקומו הקודם אבל מתעייף קצת לפני הסוף, כאילו זקוק לעזרה נוספת. תמונה דומה מתגלה במאורעות כמו התאלמנות – שם מדובר על ממוצע של 8 שנים עד שהאושר מתייצב קרוב לרמתו הבסיסית ואפילו במצב של אבטלה. לאחר ירידה גדולה באושר עם הכניסה למצב אבטלה, האושר עמל לדחוף עצמו חזרה למעלה אבל מתעייף קצת לפני הסוף הגם שמדובר על אנשים שחזרו לעבודה סדירה.<br /><br /><strong>מבוכה</strong></div><strong><div dir="rtl" align="right"><br /></strong>אז מה הלאה? כשאושרנו עולה הוא דואג שלא נזכה להנות ממנו זמן ארוך מדי. כשהוא יורד הוא מתרשל להחזירנו למקום המקווה. למדנו ש 50% היא גנטיקה ולכאורה אין מה לעשות עם זה. זה מתחיל להזכיר את בעיות המשקל שלנו- אטקינס (ז"ל), נקודות שומרי משקל, אשכוליות, ספורט, אנונימוס שמנמינוס... וחוגת המשקל מועילה לנוע אך קלות. בקיצור, אתם מלינים, העשרת אותנו בידע על האושר אבל מאושרים קשה לצאת מזה. </div><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>זרעים של אופטימיות</strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong></strong><br />ראשית קראו שוב את סיום הטור הקודם שם מוזכרת שיטת "3 מאורעות חיוביים היום" שמצליחה לעשות פלאות. יש עוד כמה טריקים כאלו שנשוחח עליהם בהמשך. שנית, הממוצעים במחקר לא מציג מציגים את כל התמונה. למשל לגבי השפעת הנישואין מסתבר שאצל רבע מהאוכלוסייה רמת האושר עלתה ונשארה למעלה (בואו נתעלם לרגע מכך שפירושו שאצל חלק דומה הוא ירד למטה). כלומר יש אפשרות שנקודת הבסיס של אושר שלנו תעלה לאורך זמן. יש באפשרותי לציין נקודות נוספות התומכות באופטימיות, אבל כשהרשימה מתארכת אנחנו מתחילים להיות חשדניים באשר לערכם של רכיביה. על כן אני רוצה לנקוט בגישה אחרת לחלוטין. נודה על האמת!, הרי בלאו הכי אין שום סיכוי שהייתם משתכנעים על ידי איזשהיא נוסחת קסם או מתכון פלאי, הלא כן?! "עוד שרלטן במחוזותינו" הייתם מפטירים. האושר הוא בן (בת) זוג רציני וכמו בכל מערכת יחסים ארוכה צריך להשקיע בו, להבין אותו, ללמוד אותו. בטור הזה חשפנו תכונות שלו שיכולות להסביר את הקשר המדשדש עימו. המחקרים החדשים יחסית בתחום הפסיכולוגיה החיובית מלמדים שיש באפשרותנו לשפר בצורה ניכרת את היחסים. אצטט לסיים את Sonja Lyubomirsky אחת החוקרות המובילות בתחום, "צריך לעמול בכדי להשיג את האושר אבל זו העבודה המתגמלת ביותר שתהיה לך אי פעם בחיים". השגת האושר זה מסע מתמשך, תהליך שמצריך שינוי והשקעה. המסע הוא מאתגר, ואף מהנה, ההשתתפות בו מהווה חלק ניכר מהגמול.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-6948801900002433119?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-60928256952001800102008-11-30T14:08:00.009+02:002008-11-30T15:28:56.279+02:00<div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">תודות</span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;">ראשית אני מודה לכם על הפרגון הענק שאתם מעניקים. זה לעיתים נוטף דבש ומעלה חשד של קונספירציה אבל לי אין שום בעיה עם הענין, וזה מעניק דחיפה לטור הבא. שנית תודה </span><span style="font-family:Arial;">לעופר שמקדיש מזמנו לבלבולי המוח הטכניים שלי בבלוג. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong></strong></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>סיפור קטן על אושר קטן</strong><br />ביום ה' בבוקר זכינו לביקור מהוט כדי להתקין לנו שקע נוסף לטלוויזיה. אתם בודאי שואלים באנינות על מהות הצעד הזה., הגם בארזים נפלה שלהבת? התשובה היא פשוטה ואמיצה: זה לא אני... ! לפני כמה שבועות בתי ביררה בעדינות את האפשרות שתוכל לראות טלוויזיה בחדרה, אנחנו במסגרת המשטר הצבאי שהנהגנו בחינוך הילדים במשך שנים ארוכות קפצנו לדום ויצאנו לביצוע. בתי היא יצור חושב ורחב אופקים שעבר די מזמן כבר את גיל הטיפש עשרה ואפשר להמשיך ולתמוה מה לה ולטלוויזיה בחדר. כמו הרבה דברים בחיים יש פה השפעות הן של הגנטיקה (גם להורים טלוויזיה בחדר) והן של הסביבה. לא אלאה אתכם בפרטי הילדות של בתי ו אקפוץ מיד לקש. הקש -ועבורה זה לא היה קש אלא פטיש 20 טון - היה כשראתה את אשתי ואותי רואים ערוץ 20! (לבורים מביניכם: האח הגדול). שנייה רבותי, אני מזהה כעת תזוזות של אי נוחות אצלכם, נראה שחלק מהקוראים הנאמנים החלו לשקול את מחויבותם לבלוג זה. מה כבר יכולה להיות מידת האמינות, העומק וחוזק המסר של אדם שצופה בבובליל ובאינה?! אז חברים, אנא, סובלנות- פה, אנחנו לא בענייני שיפוט. לכל אחד יש את שק חולשותיו והבלוג הזה בא לסייע לנו לקבל את שלנו כמו את של רעינו. אני סמוך ובטוח שתעמדו בניסיון הזה. נחזור לענייננו. כשבתי התאוששה ממכת ה-20 טון היא השתמשה במלוא הרפרטואר עשיר של דרכי השכנוע שלה- לדבר, לדבר בקול רם, לדבר יותר מהר. הניסיונות כשלו ובתי החליטה בתבונה ותעוזה על התנתקות, כל קבוצה ומכשיר הטלוויזיה שלה.<br />כשהטכנאי של הוט הגיע, נזכרתי מיד בתרומת האושר לאיכות העבודה והלכתי להכין לו קפה שחור. האמת שבד"כ אני נוהג להציע לבעלי המקצוע כיבודים שונים, אלא שאני לא בהרמוניה מלאה עם המהלך עקב חשדי בעצמי שאני עושה זאת מהצורך למצוא חן או משהו מהמשפחה הזו. הפעם בניגוד לעבר הרתחתי את המים בזרימה הרמונית ותחושת שליחות עמוקה. אינני יודע אם בגלל הקפה או משהו אחר, דקות ספורות לאחר מכן הזעיק הטכנאי אלי הביתה עוד 2 אנשים. להם לא הכנתי קפה.<br />ניצלתי את הקשר האינטימי שלי עם הטכנאי כדי לשדרג – בהזדמנות זו - את עמדת הטלוויזיה שבחדר השינה שלי. אותה עמדה סבלה משני ליקויים דרמטיים. ראשית היא לא כללה את ערוץ 20 וחמור עוד יותר השלט עתיק היומין, התקשה מאוד להעביר את הערוצים. היינו צריכים ללחוץ על כפתורי הגומי השחורים חזק ובזויות שונות עד שניאותו להחליף ערוץ. בניתוח מעמיק הסתבר שהקושי בכפתור שהיה מחליף לערוץ עם מספר יותר גבוה. עמיתו – "המעביר לנמוכים" פעל כיאות. ברגע מסוים של גאונות פיתחתי את השיטה הבאה: הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ גבוה (50) ואז החלפתי ערוצים כלפי מטה עם הכפתור המוצלח כשהגעתי ל-1 שוב העברתי ל-50 וכך הלאה. למרות הגאונות כשבא הטכנאי מיהרתי להחליף את הממיר ואיתו את השלט.<br />לאחר כשעתיים העבודה הסתיימה והרגשתי להפתעתי מאוד טוב, בואו נציין את זה במשפט: אושר קליל ריחף סביבי. מעבר לשביעות רצון שהטכנאי סוף סוף הלך הייתי מרוצה כמו ילד שקיבל משחק מהשלט החדש ומאינסוף התחנות שאני שולט בהם עכשיו. כמו ילד ברור גם שעוד יומיים זה יעניין אותי כמו השלג דאשתקד.</span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>המרצדס ושאלת האושר<br /></strong>אז מה אנחנו למדים מכך? האמת לא הרבה, אבל גם הניסיונות האחרים שלי להציג בטור זה בבהירות ובקצרה תשובה לשאלת האושר לא היו מוצלחים יותר. בכל זאת ננצל את הפתיחה על מנת להציג כמו אמיתות על האושר.<br />ראשית אנחנו באמת מאוד לא טובים בלנחש מה יביא לנו אושר.<br />שנית כולנו חווינו רגעים של אושר ובודאי אירועים ומצבים שגרמו לנו שמחה ורגשות חיובים. בזה אין כל חדש. השאלה כפי שנוסחה: האם אפשר להיות יותר מאושר? זקוקה לחידוד רציני. השאלה הנכונה היא: האם אפשר להיות יותר מאושר לאורך זמן כאשר ה-"יותר" גדול בצורה משמעותית.<br />נבהיר מייד שאם כי שלט הטלויזיה הוא נסיון דחוק ומוזר להעלאת האושר הרי הוא מודל מצוין בעליבותו באשר מסתבר שגם מרצדס חדשה איננה התרופה המתאימה. לצערי לא חוויתי את המרצדס על בשרי ואני חש שלוקח יותר זמן להירגע ממנה, אבל גם היא משענת קנה רצוץ. אפילו המכניזם הדינמי האומר שכאשר נירגע מהמרצדס נעלה את האושר באמצעות יגואר ואחר למבורגיני וכך הלאה והלאה הוא כושל באשר עם הזמן נתרגל יותר ויותר מהר לצעצוע החדש. כמובן שהעניין תקף לגבי בית חדש וחלומות נדל"ן מגוונים אחרים. נעשה עכשיו קפיצה מדרגה ענקית ונצהיר. כל הדברים הנכללים בקבוצה המכונה "נסיבות החיים" כמו: אמבטיה חדשה, בן זוג קשוב!, להראות טוב, להראות צעיר יותר, לאבד משקל, גוב חדש מוצלח, הצטיינות ילדינו בבית הספר, הידיעה מה אתה רוצה לעשות בחייך, הורים יותר תומכים, יותר כסף, יותר זמן וכו' וכו'.... כל אלו אחראים לכל היותר על 10% בלבד! מהאושר שלנו. עיינו שוב ברשימה המפתיע, סיכוי ענק שגם תשוקותיכם נכללות בה בגרסה זו או אחרת. לא מפתיע, הרשימה מבוססת על מה שאנשים מניחים יביא אושר.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><strong></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong>יש תקווה!</strong></div><div dir="rtl" align="right">לאחר שהטמענו את עניין נסיבות החיים ו-10% הנמוכים להפתיע שלהם, נשאלת השאלה איפה מתחבאים שאר 90% האחראים על האושר. אלו מחולקים בצורה הבאה: 50% הם גנטיקה, יש ברי מזל שנולדים עם רמת אושר גנטית גבוהה יותר מאחרים כמו שחלק נולדים חכמים יותר, חלק יפים יותר, וכנראה גם חלק שמנים יותר. החדשות הטובות, שאר 40% הם בידינו. בפעולות שאנו עושים ויכולים לעשות. מסמנים לעיתים את החלק הזה באותו "V". שמציין את הפעילות שהינה תחת ה- "Voluntary Control" שלנו אבל גם קישור ל-"Victory" נראה לי הולם פה. בנקודה זו היה נכון לצאת לפרסומת או לחכות לטור הבא אבל בגלל המינוס שנרשם לי עקב ה"אח הגדול" החלטתי לא למתוח יותר מדי את סבלנותכם ונסיים ב40% המעניינים באחד מהמחקרים שמשך תשומת ליבי.<br /><strong>סוף סוף אושר</strong><br />מרטין זליגמן, המייסד של תחום הפסיכולוגיה החיובית וחוקר ענק שעוד נחזור אליו בהמשך. השתמש בטכניקה הבאה בניסיון להעלאת אושר במחקר שביצע. מידי ערב במשך שבוע ציין כל נבדק בכתב 3 דברים <strong>טובים</strong> שקרו לו ולמה הוא חושב שהם קרו. התוצאות מפתיעות. הקבוצה שביצעה זאת הראתה שיפור מובהק במידת האושר שלה כמו גם בירידה בסימפטומים של דיכאון במשך 6 חדשים! לאחר הניסוי. זליגמן המשיך וביצע מחקרים עם חולי דיכאון חמורים כאשר הטיפול (שהיה הפעם 6 שבועות במחקר אחד ו-12 שבועות) נשען על טכניקות של פסיכולוגיה חיובית. התוצאות היו מפתיעות בעוצמתן גם הפעם השיפור בירידה בדיכאון החזיק מעמד שנה שלמה. השילוב של פסיכולוגיה חיובית היה עדיף על הטיפול הפסיכותרפי ה"רגיל" וגם על טיפול פסיכותרפי "רגיל" שלווה בתרופות. </span><a href="http://www.ppc.sas.upenn.edu/positivepsychotherapyarticle.pdf"><span style="font-family:arial;">http://www.ppc.sas.upenn.edu/positivepsychotherapyarticle.pdf</span></a><br /><span style="font-family:arial;">המחקרים הללו מאפיינים חלק גדול מהשיטות לשיפור האושר: </span></div><span style="font-family:arial;"><ol><li><div align="right">מדובר בפעולות פשוטות יחסית. פשוטות עד כדי כך שכל העניין נראה לנו כקשקוש ולחלקנו קשה מאוד להתחבר אליהן ברצינות. </div></li><li><div align="right">התוצאות מפתיעות בעוצמתן. (מה שמעלה עוד יותר את חשדינו)<br /></div></li></ol></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>סיום</strong><br />ועכשיו זה בהחלט העת לסיום.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-6092825695200180010?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com12tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-90165497602325364712008-11-24T11:03:00.004+02:002008-11-28T11:37:03.734+02:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><span style="color:#ff0000;">אזהרה:</span> לבעלי קיבה חזקה בלבד!</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">מוקדש באהבה לאנשי חברת Given Imaging ובמיוחד לשרון, חדווה ולקדוש רבי רפי נוביץ</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">הפעם טור עם גוון אישי. השבוע עברתי אירוע שהשפיע עלי עמוקות ואפשר לי הצצה נדירה לפנימיותי. סברתי שמן הראוי שאתם שליוויתם אותי ימים רבים כל כך תשותפו גם בחלק זה של עולמי הפנימי.</span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>רקע חברתי</strong><br />רפי, חבר שלי, עובד בחברת Given-Imaging. החברה הזו הממוקמת ביקנעם, מפתחת גלולות שמצלמות לך את המעי- הדק וגם הגס. אתה בולע את הגלולה כדרך כל כדור אקמול רגיל וזו בדרך הטבע עושה את מסלולה בגופך עד שהיא יוצא מהמקום המיועד להוצאת המזון. הגלולה הזו מכילה 2 מצלמות קטנות שכל אחת מצלמת בקצב של 2 תמונות לשנייה. כלומר בסה"כ מפיקה הגלולה 4 תמונות לשנייה. אם למשל הגלולה מטיילת אצלך דקה היא מנפיקה 240 תמונות. בטיול של שעה שמשקף הרבה יותר את מה שקורה נוצרות קרוב ל – 15000 תמונות, כך שסה"כ פנימיותך נחשפת במלוא הדרה לכדי סרט שלם עם סיום התהליך הנ"ל. רפי ואני חברים זמן רב אבל מעבר להתעניינות בעליות ובמורדות של מנית Given והסקרנות מתי יפלו על רפי הררי אופציות עם כסף לא נוצר שום קשר אינטימי ביני לבין אותה גלולה.</div><div dir="rtl" align="right"><br /><strong>בשחר של החצי השני<br /></strong>הדברים החלו להשתנות משעברתי את גיל חצי המאה. בגיל כזה מתחילות להגיע לך בדואר מקופת חולים וכל מיני מוסדות אחרים הודעות על מיני בדיקות שראוי שתעבור. אם הצלחת עד אז להדחיק את גילך, להתנחם בכך שה- 50 של היום זה כמו ה- 40 של פעם וכל מיני הגנות אחרות – הרי אותן הודעות בדואר - שנועדו כמובן אך ורק לבריאותך ולשלוותך - משליכות אותך בחזרה ללא רחם ובפראות למציאות העגומה. אחת הבדיקות זו דם בצואה. אין לכם מושג כמה הודעות כאלו קיבלתי. מסתבר שישנה ישות ממלכתית שכל מה שמעניין אותה הינן ההפרשות שלי. זו לא תרפה ולא תמצא מנוחה עד שתוודא בדיוק מה מצבן. הנחישות של המוסד הזה ראויה להערצתנו, נחישות דומה מצד המשטרה הייתה להערכתי מחסלת לחלוטין את הפשע המאורגן. אבל דם בצואה עדין איננו פשע ולבטח לא מאורגן ולי כל העניין הזה לא נראה במיוחד. אשתי הסתכלה על התנגדותי בחשד ובמורת רוח ובואו נייחס את זה לרצונה לבלות איתי חיים ארוכים -התחלתי לפקפק במוטיבציה הנ"ל שלה כשיום אחד החתימה אותי על כרטיס "אדי". בכל מקרה אני המשכתי במריי. באחד מלילות שישי, בינות לסלט קינואה ופרוסת עוגה העניין עלה לדיון חברתי. הישועה הגיע מכיוון לא צפוי, רפי –Phd בהנדסה רפואית ואחד שבילה את שנותיו האחרונות בצפייה במאות סרטי מעי דק וגס - הסביר שהבדיקה חסרת חשיבות. בזה הסתיימה הפרק עם אותו מוסד ממלכתי שהיה כל כך מעוניין בהפרשתי אבל התחיל פרק אחר.<br /><br /><strong>קשה באימונים וקל בקרב</strong><br />בפרץ של טוב לב ורצון לגרום נחת לאשתי הכרזתי שאעשה את בדיקת הגלולה המצלמת. כמובן שכבר הכרזתי בעבר לא מעט הכרזות שעדיין לא ממשתי- לתקן את הקילוף בקיר, לנקות את החלונות בחדרי הילדים – אבל הפעם הייתי נחוש להכריז וגם לקיים. שרון מ- Given היא האחראית על הניסוי ומהר מאוד זומנתי לבדיקה. כמה ימים לפניה קיבלתי כמה חומרים כימיים והוראות הפעלה מדויקות להכנתי לקראת הבדיקה. הסתבר שההכנה דומה להכנה של קולונסקופיה הידועה כהכנה לא מאוד נעימה. עיני חשכו, קיבתי החלה להתהפך כבר עתה, אבל ישנם אירועים שבהם גבר צריך ללכת עם כל עוצמותיו הלאה ומבלי להחטיף ולו מבט קל אחורה. במרכזו של תהליך ההכנה שתייה של 3 ליטרים של חומר במשך כשלוש שעות. עושים את זה, זה לא נורא אבל מוזר. הרגשתי כמו פרה והמונח כרסו הולכת לפניו התחיל לקבל ממשות פיסית מאיימת. בדיעבד הסתבר שפרה, היה שלב התפתחותי גבוה למדי לעומת מה שהרגשתי אחרי זה. הנוזל שנכנס מצד אחד יצא עם השהייה לא גדולה בצד השני ואני התחלתי להרגיש כמו צינור בלי ברז. מעט הידיעות שהיו לי על מערכות הגוף החלו להתערער לחלוטין. חצי מאה ידעתי בביטחון גמור שנוזלים יוצאים אצלי מקדימה, פתאום הסתבר לי שישנו ערוץ חלופי. מה אגיד: כרס תפוחה, צינור ללא ברז, ערוץ לא מוכר- לא כך דמיינתי את החיים.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><strong>המסע אל הפנימיות</strong><br />למחרת התייצבתי ביקנעם ב- 08:00. מוקמנו בחדר קבלה נעים מצויד טלוויזיה ועם עשרות בקבוקי שתייה מכל צד ועבר. לצידי היתה סבתא מאחד ממושבי הסביבה. ישבתי רגוע ומתוך ידיעה שהמאמץ המרכזי כבר מאחורי. כמעט נכון, הסתבר שצריך ללגום עוד ליטר. הסבתא המושבניקית הפליאה בביצועיה , עוד לא הספקתי לעכל את הצורך בבקבוק הנוסף וראיתי שהבקבוק שלה כבר ריק למחצה. ב-10 בלעתי את הגלולה והחל האות לתחילתו של המסע הגדול. מידי כמה זמן התחברנו למחשב שהקרין את התמונה המתקבלת מהמצלמה ושרון פרשנה לנו איפה נמצאת הגלולה. כמו כל דבר גם המסע הזה מתחלק ל- 3 חלקים. הקיבה, המעי הדק, 7 מטרים של צינור עדין ולבסוף המעי הגס קצר בהרבה אבל טיפוס. הקיבה היא מין שק והפתח בינה לבין מעי הדק נמצא בצידה ולא בתחתיתה. כלומר הגלולה שלנו צריכה לקפוץ קלות לתוך הפתח הזו מקרקעית הקיבה. למתמטיקאים שביננו – נוח לתאר את התהליך כהתפלגות גיאומטרית, כסדרה של קפיצות של הגלולה מהקרקעית לכיוון פתח היציאה. הסיכוי שלה להצליח לצאת בקפיצה נתונה הוא x (נגיד אלפית) אחרי מספיק ניסיונות – נגיד 10,000 – יש סיכוי ענק שהגלולה תמצא את פתח היציאה. מסתבר שה-x שלי קטן בהרבה מהערך אצל עמיתיי הנבדקים ולאחר שעתיים הגלולה שלי עדין המשיכה לקפוץ בניסיונות נואשים להגיע למעי הדק כאשר אצל עמיתי היא מזמן הייתה בעיצומו של טיול נעים במעי הדק. בכיתה ג' הייתי הרץ המהיר בכיתה, עכשיו סבתא ממושב באזור יקנעם (ועוד 2 אחרים שבכיתה ג' היו רואים את הגב שלי) משיגה אותי ללא קושי. זה לא היה קל, אבל גם אני לא נולדתי אתמול והייתי נכון להמשיך להיאבק. התחלתי להתנועע בזויות שונות עם האגן בניסיון לסייע לגלולה לקלוע לפתח המתאים. אני הרגשתי מצויין עם התנועות הללו ותחושת קלילות התפשטה בגופי. היה נדמה לי ששרון וחדווה ניסו להסתיר את מבטיהם, יתכן שכלפי חוץ זה התפרש לא משהו. היחידה שזה לא השפיע בשום צורה הייתה הגלולה, זו המשיכה לקפוץ ולקפוץ בלא הצלחה. לבסוף ההסתברויות עשו את שלהן, וגלולתי החלה במסעה. התמונות מהמעי הדק היו מרהיבות- המעי עטוף במין קרום עדין מאוד וחלק והתמונות יצאו בהירות וחדות בצורה מעוררת השתאות. פלאי המדע והטכנולוגיה.<br /><br /><strong>רגע של אושר</strong><br />המעי הדק הוא יצור אחראי הרבה יותר מהקיבה והוא מצויד במנגנוני התכווצות עצמית שדוחפים כל הזמן את הגלולה, כך שברגע שמתחיל הטיול בו זה רק עניין של זמן עד שיסתיים. אצלי שוב זה לקח הרבה זמן. שרון וחדווה גילו אמפתיה. אינטראקציה חברתית ידועה כגורם אושר מרכזי וגם הפעם העניין עבד. גם רפי בא לבקר לראות מה קורה. רפי הוא חבר יקר וכשהוא גילה את מיקום הגלולה אצלי תמך בי בחמימות ובנועם ואמר: "איזה פשלונר אתה!". מזל שיש חברים. הסבתא מן המושב מזמן כבר סיימה את כל התהליך והלכה הביתה ואצלי עוד לא ראו את תחילתו של המעי הגס. שעה נוספת עברה ורפי שוב בא לתמוך בחום וחיבר אותי למוניטור והופ תפסנו את הגלולה בדיוק! במעברה מהמעי הדק לגס. אושר מתוק הציף אותי, שני רק לשמחת בית השואבה. האופטימיות שבה לשרור בכנפי, לבי רחב והתחלתי לפתח רגשות אבהות לגלולה המקסימה.<br /><br /><strong>רגעים של קושי<br /></strong>מסתבר שהמסלול במעי הגס איננו פשוט כל כך. תעלת המעי הגס פונה בבטן ימינה (נניח 10-20 ס"מ) ואז ללא שום אזהרה קודמת עולה למעלה! מה פתאום למעלה עכשיו? בשביל מה זה טוב?!. רק לאחר מכן היא פונה שוב שמאלה (משהו בסביבות מאחורי הפופיק) ולאחר מסלול שטוח יורדת למטה עד שנגמר הגוף. רפי שרטט לי את המבנה על הלוח ועיני חשכו. נזכרתי בבעתה במיליוני הקפיצות שהגלולה בצעה אצלי בנסיון המעבר מהקיבה למעי הדק והנה פה חתיכת עלייה עם שיפוע של 90 מעלות. כמובן שהגלולה המשכילה שלי הכירה היטב את חוקי מרפי וצייתה להם בנאמנות. שרון וחדווה לא בחלו בשום אמצעי נגד חוקי מול הגלולה הסוררת והלעיטו אותי במיני boosts להאצת התהליכים, האחרון שבהם היה נר!, דבר לא עזר. ב- 6 מיהרתי לעזוב הביתה לפני שיציידו אותי במוצץ ובדובי, כשהגלולה איתי. השידור שלה פסק בסביבות 8 בערב, והיא עדיין עימי, ובאותה שניה, כמו כלבה שגוריה בגרו, איבדתי כל קשר רגשי אליה. בדיעבד מסתבר שאני נמנה על אותם 5% שהגלולה מסרבת לסיים את המסע בגופם תוך 10 שעות השידור שלה.<br /><br /><strong>סיכום</strong><br />אז מה היה לנו?</div><div dir="rtl" align="right">נפעמתי מהמדענים, אנשי אלקטרוניקה והאופטיקה שהצליחו לרכז חכמה וידע הנדסיים לכדי צילום מדהים של מערכת העיכול. הרגשתי כמו צינור, הוצפתי באושר כשהצלחתי להצעיד את הגלולה מהמעי הדק לגס, יחסי עם אשתי שופרו, רפי נשאר חבר יקר והתאכזבתי בסיום.</div><div dir="rtl" align="right">רציתי לסיים את הבלוג ב "סוף טוב" או פואנטה עמוקה אבל הפעם זה לא קרה. בחיים כמו בחיים. אם היה כל כך קל להשיג אושר וסיפוק מכל רגע ואירוע לא היה צורך בבלוג הזה. אז הפעם נסתפק בפן החיובי הזה.<br /></div></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-9016549760232536471?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com16tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-86671760820672114852008-11-16T11:46:00.006+02:002008-11-16T12:05:33.434+02:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">שלום, בעקבות הפוסט הקודם הופעל עלי לחץ כבד מצד הקוראים להרחיב ולנמק את הקביעה שאדם מאושר יותר עובד טוב יותר. התלבטתי קלות. מצד אחד אין הכוונה שהבלוג יהפך לסקירת ספרות אקדמית מעייפת. מצד שני הקוראים מתעניינים. הכרעתי בעד. בתקופה שאיננו מבדילים בין אסטרולוגיה לאסטרונומיה, בין כותרות בתקשורת לבין עובדות- אני מרגיש צורך לעשות מאמץ כלשהוא כדי להצדיע לחוקרים בתחום.<br />המחקר בתחום סבוך וקל ללכת בו לאיבוד, כראוי וכמקובל באקדמיה. אני כתלמיד שקדן נעניתי לחובה זו: נברתי, הסתבכתי והלכתי לאיבוד. בין היתר הגעתי גם לתקצירי מאמרים שנדרשו 18$! על מנת לקבל את המאמר המלא וגם אחד שנדרשו <em>30$</em> (מעניין איך הם קובעים את המחיר, לפי מספר הכותבים?). למרות מחויבותי אליכם הקוראים, סברתי שזה מוגזם וויתרתי. אחרי שנלך כברת דרך ביחד אשקול שוב את מדיניותי. עם זאת, קצת מאמץ והצלחתי בחלק מהמקרים להגיע למאמרים המלאים מבלי להוציא את הסכום הנדרש. ניסיתי לתמצת את הים שקיים בכמה שורות בודדות. גם שורות ספורות אלו אינן בדיוק פיליטון. על מנת להקל עליכם החלטתי שקריאת הבלוג <strong>משחררת</strong> אתכם מחובת הקריאה של המאמרים עצמם! בנוסף דמיינו את הסיפוק הגדול שתחוו כשתסיימו את קריאת השורות. אין לי שם אחר לסיפוק הנ"ל מלבד אושר צרוף. </span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br />ועתה לחומר הקשה<span style="font-family:courier new;">. איך מנסים</span> להוכיח שאושר או תחושות חיוביות גורמות למשהו. ישנן 3 מתודולוגיות בסיסיות. <strong>במתודולוגיה הראשונה</strong> בודקים מיתאמים כלומר בוחנים האם אנשים מאושרים גם מצליחים יותר בעבודה. התשובה היא שכן אבל רענון קל של הידע הסטטיסטי מעלה מיד שמיתאם אינו מוכיח מה גורם למה. האם האושר הביא להצלחה בעבודה או שמא הכיוון הוא הפוך, שאנשים שמצליחים בעבודה הם יותר מאושרים. מה שנשמע הגיוני לא פחות. אז העובדה שיש מתאם היא התחלה נאה אבל בהחלט לא מספקת (תאמינו לי שזה יכול להיות עוד הרבה יותר מסובך עם המתאמים הללו, אבל באמת מה לנו ולזאת בסה"כ אנחנו מנסים קצת להיות יותר מאושרים, לא לעבור סיוט נוסף של בחינה בסטטיסטיקה).<br />רעיון <strong>יותר חזק</strong> (מהמתאם) הוא לבחון את מידת האושר של אנשים בגיל צעיר - למשל 18 - ואחר כך לעקוב אחר מידת הצלחתם בעבודה. פה הכיוון נראה חזק יותר. נוכל לראות האם מי שהיה מאושר יותר "שלשום" יצליח יותר בעבודה "מחרתיים". ואכן חוקרינו הנאמנים ערכו מחקרים רבים כאלו ועם אלפי נבדקים:<br />בארה"ב מדדו את אושרם של סטודנטים ב- 1976 ואחר בחנו את שכרם בשנות ה- 90 כלומר כשהיו בסביבות גיל 40. נמצאו שהאנשים המאושרים יותר (כשהיו בני 18) הרוויחו 65000$ לשנה (כשהיו בני 40) לעומת 50000$ בלבד של הפחות מאושרים. אם כן מסתבר שאושר מביא כסף, לא הררי ממון (קרי: סטיפות) אבל בכל זאת משהו. בניוזילנד נמדד אושרם של נבדקים בגיל 18 ואחר 6 שנים (ב 1996) נמדד ה הצלחתם בעבודה העבודה: תדמית המקצוע, יכולת הנעת עובדים שלהם, והשפעתם בעבודה ושוב נמצאה עדיפות למאושרים יותר. ממצאים דומים התקבלו גם באוסטרליה וברוסיה. בואו נחזור לרגע למחקר האמריקאי, את ההצלחה בעבודה בדקו שם 16 שנה לאחר שנמדד אושר הסטודנטים, קימת, אם כן, הנחה שהאושר בגיל 18 מעיד על האושר בהמשך. האם זה נכון? אם כן אולי מספיק לדאוג לאושרם של ילדינו בגיל 3 וכל השאר יבוא מעצמו. נחזור לסוגיה זו בפעם אחרת </div><div dir="rtl" align="right"><br />סוג אחר של מחקרים הם <strong>מחקרי מעבדה</strong>, עושים ניסוי. גורמים לאנשים להיות יותר מאושרים ב"כוח" ובודקים אחרי זה האם זה משפיע לטובה. זה נעשה כך: משווים בין שתי קבוצות שמעמידים בפניהם משימה או שאלון לא ארוכים במיוחד. ההבדל בין שתי הקבוצות הוא ה"טיפול" שניתן לכל אחת מהן לפני המשימה. לקבוצה אחת מזריקים רגשות חיוביים ולשנייה לא. איך מזריקים רגשות חיוביים?. לא תאמינו, אבל בצורה ילדותית להפליא, למשל- מראים להם תמונות מצחיקות, מילים חיוביות, גלידה לאכול וכד'. וקשה להאמין עוד יותר, מסתבר שזה גם עובד!. הקבוצות ה"מאושרות" הללו מתפקדות בדברים רבים טוב יותר: הנבדקים אנרגטיים יותר, עם הערכה עצמית גבוהה יותר. הערכתם את האחרים חיובית יותר. יכולתם לפתור קונפליקטים טובה יותר, הם יצירתיים יותר, אפילו רופאים מצליחים לאבחן מחלות טוב יותר. קראו שוב את המשפט הקודם: "רופאים מצליחים לאבחן מחלות טוב יותר". לפחות את זה קחו מהבלוג. בפעם הבאה שאתם הולכים לרופא קנו לו קרמבו ושפרו את בריאותכם.<br />נחבר לדברים אלו ממצאים שאנשים מאושרים נוטים להיות בריאים יותר, להחסיר פחות ימי עבודה ולהתמיד יותר זמן במקום עבודה ונקבל סה"כ תמיכה נאה של המחקרים בהשפעה של אושר על הצלחה בעבודה<br />מי שרוצה להרחיב (וקשה לי להאמין) מוזמן מאוד להציץ (וכנראה גם להיפגע) במה שנראה לי <a href="http://www.faculty.ucr.edu/~sonja/papers/LKD2005.pdf">כאבא של המאמרים </a>בנושא. כדאי להציץ כדי להתרשם מהצורה הכה יסודית והמרשימה שבה מתבצעים המחקרים, כיצד הם משתלבים זה בזה ויוצרים גוף ידע מרשים בנושא כה חמקמק כמו אושר עם טיפוסים בעייתיים כל כך כמו אנשים. </div></span><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br />אחרי שהצגנו מסכת משכנעת למדי של ראיות על תרומת האושר לעבודה, בוא <strong>נפקפק</strong> לרגע בחשיבותה של התרומה. כשאנו מתעניינים באושר, השאלה שמעסיקה אותנו היא: איך להיות יותר מאושרים?. איננו מחפשים ואיננו צריכים שום הוכחה תועלתית נוספת. ואם זה לא תורם לעבודה אז נוותר על האושר?! עד שהתחלתי לכתוב כך הרגשתי. בספרים שקראתי רפרפתי בלבד בקטעים הללו. היום הצליח להשתרבב לזה מימד חדש עבורי. הידיעה כי האושר מביא כל מיני תועלות ממשיות מעניקה לאושר יותר עומק, ומשמעות. המילה "נכון" נראית לי כמילה המתאימה כאן. האושר זה גם משהו נכון לחתור אליו ולא רק משהו נעים לייחל לו. למה זה חשוב שזה "נכון". בגלל שכדי להיות יותר מאושר צריך להשתנות ולשנות. תהליך לא קל שרובנו נכשלים בחלקים גדולים שלו. הידיעה שזה "נכון" אולי נותנת לנו כוחות והנעה גדולים יותר להשקיע בשינוי. </div><div dir="rtl" align="right"><br />ה"נכון" הזה הוא בודאי פתח לדיון פילוסופי. האם יש "נכון"?, מה "נכון"?. נושא שבהחלט עשוי להתקשר לבלוג הנוכחי, אבל לי אישית אין עניין בכך וגם לא מושג. לעומת זאת מבחינה פסיכולוגית לא צריך לקלף הרבה בשביל להגיע לדרוויניזם, קרי: לתהייה האם לאדם מאושר יש יתרון הישרדותי. אם התשובה היא כן, המשמעות היא שהאושר הוא משהו בסיסי בהוויתנו. שנים רבות ידוע שללחץ, חרדה, ופחד יש תפקיד חשוב בהישרדות. כאשר אתה פוגש בטיולך הלילי דב לבן, עדיף לך לפחד ולארגן את הפיסיולוגיה של הגוף למאבק או לבריחה (ההמלצה שלי: לברוח). לחייך חיוך רחב לדב המקסים ולהציע לו חיבוק איננה תגובה שבלוג זה מציע לקוראיו היקרים הלא רבים גם כך. האם לעומת הלחץ והפחד האושר הוא רק בבחינת גחמה אישית שלנו?. כנראה שלא, בשנת 2000 <a href="http://fredrickson.socialpsychology.org/">פרדריקסון</a>, חוקרת אמריקאית צעירה פרסמה תיאוריה הטוענת שלרגשות חיוביים יש תפקיד משמעותי באבולוציה</span><span style="font-family:arial;">. הם מרחיבות את היכולות האינטלקטואלית, הפיסיות והחברתיות ויוצרות רזרבות שבהן אנו משתמשים מול איום או מול הזדמנות. על התיאוריה פרדיקסון קבלה פרס יוקרתי וסך מנחם של $ 100000 מה שכנראה העלה מאוד את רמת האושר אצלה. אנחנו נסתפק כרגע בכך שהתיאוריה משלימה לנו את התמונה ומבהירה את מיקומו של האושר בחיינו ושסיימנו <strong>סופסוף</strong> את הפוסט הזה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-8667176082067211485?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-1264606860661372726.post-18960649750783797852008-11-08T21:55:00.004+02:002008-11-08T22:43:51.580+02:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">דמיינו בראשכם אדם <span style="color:#cc0000;"><strong>מאושר</strong></span>. </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">הגרעין הוא החיוך הרחב שלא נגמר. פס הפה הבלתי אפשרי הזה משובץ בפנים שמתארגנות למבע מעורפל. במרכז המבע זוג עיניים זגוגיות שמתבוננות בך אבל לא רואות אותך. את המבע הזה אופפת הילה של פיזור נפש וניתוק בינוני עד חמור מהסביבה. נחבר לזה התאהבות הוליוודית והנה אנחנו מדברים על אדם <span style="color:#003300;"><strong>בלתי כשיר בעליל</strong></span>. נצמיד לזה קורטוב של רוחניות ואנו עדים לפסיאודו בודהיסט שמרחף מעל האדמה. חוץ מעמיתיו שמצליחים באמצעות ריחוף משלהם להגיע לגבהים שלו, לכל השאר - בורגנים, בורים, פשוטי העם ואנחנו - זה נראה שלב אחד לפני המראה נרגשת למפגש עם חוצנים ורוחות מתקשרות. </span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br />ממה הלז מתפרנס?!...</span><span style="font-family:arial;">אנחנו שואלים מידית את עצמנו בניסיון אמיץ לפוגג את הקנאה ותחושת הכישלון שלנו להיות כה מאושרים. האם אפשר להתפרנס ממשהו תוך כדי ריחוף מעל האדמה?!. הרציונל, כתמיד מנסה להיות הוגן ועניני ועמל על תשובות ראויות: הנ"ל הוא מדריך ריחוף, הנ"ל הוא דוגמן של משחת שיניים, הנ"ל עורך נסוי מדעי המברר אם הפה יכול להגיע לאוזניים. אבל אפילו לרציונל יצירתי ההשערות הללו נראות דחוקות קמעה לאור המידע הסטטיסטי שיש לו על מדריכי רחיפה, דוגמני משחות שיניים ובקיאותו במחקר המדעי. כמוצא אחרון מנסה הרציונל האומלל כיוון אחר, הוא נוקט גישה טכנולוגית גלובלית שלפיה כיום, עידן העולם השטוח, אפשר לעבוד ולתפקד כיאות בכל זמן ובכל מקום, מכאן שזה אפשרי גם כשאתה נמצא 30 ס"מ מעל הקרקע. אבל אפילו רעיון רב עוצמה זה אינו מחזיק מעמד רב לאור החמיצות של האונה הימנית שלנו. איך שאנחנו לא מנסים לבחון את זה: פרנסה לא יכולה לצאת מהעניין. האושר הנ"ל, ללא שום ספק, הוא זכות השמורה לבני עשירים או תימהוניים או נזירים בודהיסטים. פרנסה לא תצא מזה. </span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br />אז זהו, מסתבר שכן!<br />אושר ועבודה הולכים טוב למדי ביחד.<br />לפני שנרחיב קמעה עם עניין זה, נצא נא לכמה שורות של מתודולוגיה. בואו ננחית את האושר למימדים הנסבלים על ידי בני אנוש רגילים. ראשית נציב אותו על סולם של 1 עד 10. ברי לי שהמונח "סולם" כשלעצמו דיו להנחית אדם מאושר, אפילו מרחף, מידית על הקרקע. אבל מעבר לאלרגיות המתמטיות סטטיסטיות הקימות אצל רבים, הסולם (או הרצף) פותח בפנינו מרחב עשיר של אפשרויות. אפשר להיות מאוד מאושר – נניח אפילו מרחף עם ערך 10- ואפשר להיות פחות מאושר – נגיד מאושר 7. נציין את ה-5 כערך ביניים של לא מאושר ולא מדוכא, מין מצב סביר, אבל לא משהו שנרצה להתמיד בו ו-1 יציין דיכאון עמוק. והנה הסולם שכה סלדנו ממנו אך לפני שורות אחדות מאפשר לכל אחד להרגיש מה שהוא רוצה ללא טרוניה ונזיפה, ומבלי להרגיש יוצא דופן. לכל אחד מאיתנו מקום על הסולם וזכות קיום.<br />(אני חייב לפרגן ליצור הזה "סולם", שימו לב לגדולתו. לא ברור לנו עדיין מהו אושר ובודאי לא איך מודדים אותו והסולם כבר מתיימר להציע לנו לייצג את כל מרחב האפשרויות. נפלאות דרכי המתמטיקה! )</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">אז נחזור לשאלתנו: האם אדם מאושר הוא גם עובד טוב? וגם לתשובה: כן.<br />מחקרים מראים שאנשים יותר מאושרים מתפקדים טוב יותר, מקבלים החלטות נכונות יותר והם יצירתיים יותר. נמצא גם שאנשים יותר מאושרים מרוויחים יותר. ( תצטרכו לסמוך על דברי שזה אכן המקרה ושהחוקרים לא בלבלו את היוצרות כלומר שהם מאושרים כי הם מרוויחים יותר).<br />מדובר באנשים ועל כן ישנם פיתולים שונים לממצאים והסתייגויות אקדמאיות זהירות לכאן ולכאן. אבל הכיוון הוא ברור ויש פה תקווה אופטימית למדי. ישנה זהות אינטרסים רחבה בין העובד שכמובן שואף להיות מאושר לבין המעביד שזקוק לעובדים טובים יותר. <span style="color:#330033;"><strong>אמן!</strong></span><br /></div></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1264606860661372726-1896064975078379785?l=gilamit.blogspot.com' alt='' /></div>גיל עמיתhttp://www.blogger.com/profile/10539436451274031934noreply@blogger.com6